מה אני יכולה להגיד לילדי – הי, תראו כמה החיים נפלאים? כשאני מרימה עיני לשמים באזור מגורי אני רואה תמיד את אחד משני הפסים החומים, או את זה שעולה מארובת מרידינג ת”א או את זה שבא מארובות חדרה
כשאני יושבת היום, כאשה באמצע חייה, ומתבוננת על העולם הסובב אותי, אני שואלת את עצמי לאיזה עולם גידלנו את ילדנו ומה העתיד מבטיח להם? והתשובות שאני מקבלת לשאלותי העצובות, מפחידות אותי, ומעלות בי כעס אדיר הנובע מתחושת חוסר האונים שלי מול המציאות הנוראה.
הטחה של האשמות על מישהו, אם זה על עצמי, או על המנהיגות, על הגישה החינוכית בת ימינו, על הטלביזיה, על הדתיים, על האמריקאים או על המוסלמים, לא תוביל אותי לשום פתרון ולא תשפר את עולמם של ילדי. השאלה שאני שואלת את עצמי היום הינה מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב, והאם התעוררתי מאוחר מדי? עד כמה העולם הריקני רווי הרעל בו אנו חיים כבר חדר לנשמותיהם של ילדי? עד כמה הם מסוגלים להתחבר לאמת, לאהבה, לאיזון כלשהו בחייהם?
אני תוהה עד כמה אנו ההורים כבר אבדנו את פיסות תחושת הביטחון האחרונות מול האיום האמיתי על חיינו?
אני תוהה נוכח הלחץ בו אנו עומדים יומיום הן בתחומים הביטחוניים והן בתחומים הכלכליים, כמה הוא מאפשר לנו “להדביק” את ילדנו בחוויה של מוטיבציה, ענין והתרגשות חיובית לקראת הצטרפותם שלהם לזרם החיים הכל כך עכור ורב משברים?
מנין הם ישאבו את החלומות ואת ההתלהבות שידרבנו אותם להגשמה עצמית? מי הם הגיבורים שיגרמו לילדי לשאת אליהם עיניים בקנאה ובהערצה ויגרמו להם לרצות להיות כמותם? אנחנו השפופים? דודו טופז? בין לאדן?
האם עלינו להרים ידיים, להגיד אין מה לעשות, זה גדול עלינו??? האם עלינו ההורים להתייאש להגיד כבר מאוחר, הרוע כבר פשה בכל תא ואין מוצא. האם נשב ונייחל לפצצה שתיפול מלמעלה? או שמא לזו שתתפוצץ בינינו, מתוכנו?
מה אני יכולה להגיד לילדי – הי, תראו כמה החיים נפלאים? ראו את יופיו של הטבע הסובב אותנו? הסתכלו על השמיים הכחולים? הרי כשאני מרימה עיני לשמים באזור מגורי אני רואה תמיד את אחד משני הפסים החומים, או את זה שעולה מארובת מרידינג ת”א או את זה שבא מארובות חדרה. מה אני יכולה לומר להם, ראו את חול הים הזהוב, כשאנו מדשדשים ברגלינו מלאות הזפת בינות לפחיות הקולה? שמא אומר להם בואו נשב ונשאף אוויר צח לחופו של הקישון? הירקון?
מה אני יכולה לומר להם כשאנו נכנסים לסופרמרקט, לספריה, לאולם הקולנוע, לקניון, לבית החולים, לבית הספר, למסעדה… והם נדרשים להרים את ידיהם מעל לראשם כדי שיחפשו אם אינם נושאים פצצות על גופם או בתיקיהם??? אני יכולה לומר להם, לא נורא, זה זמני? או שמא אומר להם יש מקומות בעולם שזה לא ככה? הרי בכל יום אנחנו שומעים שהזוועה מתפשטת. שאין כבר בעולם כולו אי אחד של שפיות.
אולי עלי ללמדם להאטם? להדחיק כל זיק של רגש? לחיות כרובוטים? למות בחייהם?
האם עלי ללמד אותם שיש בי חוויה פנימית עמוקה, שגודלה כלהבת נר קטנטנה והיא נוטה כמעט להיכבה, עם כל רוח, שאומרת שיש אלוהים בשמיים, והוא כולו אהבה ודאגה לנו? איך לעזאזל מעבירים להם חוויה כל כך ערטילאית ואורירית כשמולה המציאות רוקדת בתזזית וצבועה בצבעים כל כך עזים, שאינה נותנת לנו רגע אחד של שקט להתבונן פנימה. איך אני יכולה להעביר להם מסר שאם הם יתחברו לאהבה שבתוכם וידביקו את כל חבריהם באהבה הזו תיעלם השינאה מן העולם?
שמא עלי לעורר אותם לקום ולשנות את העולם? לומר להם – בכם פנימה עוד יש מעט מן האמת, אל תתנו לה למות…
הו אלוהים – תן לי כוח, אל תניח לי לרגע, עזור לי לאחוז באמונה שעדיין לא אפסה התקווה והטוב בסופו של דבר ינצח.
* הכותבת אירית רושין היא מורה שמיפתה את כל נקודות החיבור של הגוף והתודעה. ככול שהשיטה שלה מהממת ככה הצניעות שלה גדולה. היא מלמדת בכפר-סבא בקבוצות קטנות ובשקט בשקט כבר העמידה כמה מורים שממשיכים את שיטתה. (27 לאוקטובר 2002).
Add Comment