לא מדובר בחינוך מעורב של בנים ובנות, נושא אקוטי בחברה הישראלית ובמיוחד בסקטור הדתי. מדובר בערבוביה מסוג אחר לחלוטין, הצוברת תאוצה בחוגי השמאל הקיצוני; עד כה הוקמו בישראל שלושה בתי ספר יסודיים אשר בהם לומדים בצוותא בנים ובנות יהודיים עם בנים ובנות ערביים.
כפר קרע, בו לומדים באותן כיתות תלמידים מיישובים ערביים ביחד עם יהודים מקציר, פרדס חנה ועוד יישובים יהודיים. גם צוות המורים – מעורב, ומן הסתם בד”כ בניהם של המורים – לומדים בביה”ס המעורב.
ואני רואה ותוהה:
כיצד יגיב מוחמד, כאשר ייווכח כי בתו פטמה הולכת ונכרכת רגשית אחרי איציק? נדמה לי, לאור ניסיון העבר, כי לא קשה לנחש מה תהיה תגובתו של מוחמד במקרה כזה…
כיצד יחגגו התלמידים את יום העצמאות/נכבה?… חג לששון, או אבל לאומי?… וכיצד ילמדו המורים את תלמידיהם על אודות חג/אסון זה?…
בשבוע שעבר התחולל אירוע סמוך לכפר פרדיס בו ילדים מהכפר זרקו אבנים לעבר אוטובוס ציבורי שהוביל נוסעים. נעצרו חשודים. מקור הידיעה הוא המקומון “גפן” מיום ח’ אלול תשס”ו 1 לספטמבר 2006]:
יידוי אבנים בסמוך לפארדיס
רפ”ק אבי דניאלי מפקד התחנה: “בשבוע שעבר דווחנו, כאן במדור, על אוטובוס אשר חטף מטח של אבנים בעת שעשה דרכו על כביש 70 בסמוך לפארדיס.
התופעה המסוכנת חזרה על עצמה גם ביום שבת וגם ביום ראשון שלמחרת… ידענו שאנו חייבים להפסיק את התופעה לאלתר ועל כן כוחות מכל המשרדים יצאו לאזור ולכפר:
כוחות בילוש, סיור, מתנדבים והמש”קים הקבועים בכפר, ולאחר כמה שעות נעצרו ארבעה חשודים. במהלך החקירה אותרו עוד שני קטינים נוספים שיידו אבנים, ילדים בני עשר ושש-עשרה.
החשודים נעצרו, שניים מהם הודו, חלקם נכלאו, אחרים הועברו לטיפולם של הרשויות המתאימות”…
גפן: אז התופעה מאחורינו?…
רפ”ק אבי דניאלי מפקד התחנה: “אני רוצה להאמין שכן, אבל בדברים כאלו אי אפשר לדעת לעולם מי יעשה מה מחר. לעת עתה, בוא נקווה שלא יקרו דברים שכאלו באזור”.
ספק רב אם מטרת הילדים הייתה שעשועי “חמש אבנים” או משחק שכונתי אחר.
יותר סביר להניח כי מדובר באירוע מתמשך על רקע לאומני, ששורשיו מצויים בין היתר בתעמולה של מנהיגי הסקטור הערבי שכבר גרמו לתסיסה לאומנית-טרוריסטית לא פעם אחת. .
באותו אירוע לא היו פגיעות בנפש אלא “רק” נזק לרכוש. והשאלות העולות בהקשר זה הן –
א. שמא הפוגע והנפגע באותה כיתה? והרי זה חמור, כי אין כאן פגיעה כבשיעור אימון גופני, אלא פגיעה העלולה להרוג.
ב. איך מתמודד מורה ערבי, ואיך מתמודד מורה יהודי, מול שנאה כה תהומית? האמנם הדרך החינוכית הנאותה היא יצירת מגע של בילוי מאולץ יחדיו
או שמא אילוץ זה, כשהילד הערבי גדל בחממה של עוינות הוא רק יוצר סיכונים מיותרים, ומצבים אבסורדיים שלא נפתרים כלל בין כותלי בית הספר המעורב?
לאן מושלכים כלאחר יד הערכים והמוטיבים הישראליים והיהודיים-ייחודיים, אשר אי אפשר ללמדם במסגרת מעורבבת כזו, כגון: “ואהבת לרעך כמוך” איציק להתאהב בפטמה?!], “תורה ועבודה” , “התנדבות”, “יציאת מצריים”, “רעות”, “קוממיות ישראל”, “שירי ארץ ישראל”, “התקווה” ועוד?
מי מחליט עבור מי, כי הילד יובל לחינוך המעורבב? מי ייקח אחריות להשלכות שיהיו מנת חלקו בהתבגרותו של הילד, עת יצא מהחממה הבלתי מציאותית – אל החיים, אל צה”ל יהודי, אל המערכה הצבאית שתתנהל נגד הטרור ו/או כפי שיוחלט ע”י ממשלת ישראל לפי הנסיבות?
האמנם ההחלטה של ההורה היא נעשית בלב שלם ובנפש חפצה, כפי שראוי שתתקבל החלטה כה חינוכית וחגיגית של משלוח ילד לבית הספר, או שמא שיקולים זרים ומוזרים היתוו החלטה גורלית זו, כגון: “הרי אני מורה בבית ספר זה, כיצד אוכל לשלוח את ילדיי לבית ספר אחר?”
או: “כתבתי והטפתי בעד החינוך המשותף לילדים יהודיים וערביים, ואני פעיל במפלגה/בארגון שמאל – הגיעה העת ליישם זאת על ילדיי”…
מן הסתם יש להניח, כי לא העליתי את כל האבסורדים שבחינוך המשותף.
התלמידים שבחינוך המעורב, הוריהם ומוריהם, חשים זאת יותר ממני.
צילום למעלה: אגף הנוער ע”ש רות, במוזיאון ישראל, ירושלים, המקיים חוג משותף לילדים יהודים וערבים. http://www.imj.org.il/
Add Comment