הם היו החברים הכי טובים. מוטי רוני נמרוד ואיתן. מלח הארץ קראו להם. הם יצאו למלחמה על הגנת המולדת יחדיו, ארבעה צעירים מלאי שמחת חיים שאהבת המולדת הפגישה ביניהם במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית בהרצלייה. שלושה מהם לא שבו. מוטי הוד מעלה זיכרונות;
מוטי הוד; “המדינה הזו הוקמה בבסיסה על דמם של כל-כך הרבה לוחמים אמיצים”
קשה לו, למוטי הוד, אלוף משנה במיל’, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. האיש, שהחיוך מעולם לא מש מפניו, מתקשה להסתיר את לחלוחית הדמעה מעיניו. הם יצאו ארבעה למלחמה. רק אחד חזר. “לפעמים אני שואל את עצמי, איך זה שדווקא אני זה שנשאר בחיים? היינו כל-כך קרובים האחד לשני. ממש אחים. ישנו באותו חדר בפנימייה ואת כל החוויות חלקנו האחד עם השני ופתאום הם אינם”, נאנח מוטי בכאב.
את הצלקות, מראות האימה והחברים שנהרגו אל מול עיניו לא ישכח מוטי מוטי לעולם; את שלושת חברי נעוריו הכיר הוד, בן העיר נתניה, כשהגיע לראשונה אל מפתן הפנימייה הצבאית בהרצליה. היה זה המחזור הראשון של הפנימייה הצבאית. ארבעת בני הנוער, חדורי המוטיבציה, הפכו לחברים הכי טובים. אז הגיעה מלחמת יום הכיפורים…
“יצאנו כולנו לקרב במלחמת יום הכיפורים, ללא היסוס, כאריות אל מול הכדורים השורקים מעלינו. נלחמנו ללא חת, כאשר בזה אחר זה ראינו את חברינו נופלים”, מספר מוטי, עוצר את שטף הדיבור וכמו נוטל שאיפת אוויר ממשיך:
“בכל הזמן הזה לא האמנתי, שדווקא את החברים הקרובים ביותר אליי אני אאבד”.
32 שנים עברו מאז. מוטי נישא ונולדו לו שני ילדים. אחד מהם קרא על שם חברו, רוני, שנהרג מול עיניו בקרב על התעלה. 32 שנים עברו ומוטי, כבר מזמן, לא בשירות קבע ואחרי התנסות בפוליטיקה המקומית כחבר מועצה, עדיין מאמין באותה אידיאולוגיה ואהבת המולדת שעל ברכיה הוא חונך.
אינך חושב שאיבדנו משהו, אחרי 57 שנים, כשנדמה כי את הדור הצעיר לא מעניינת הדרך, אלא עוד תוכנית טלוויזיה?
“אולי, איבדנו את התום, אבל אני חייב לומר משהו בהקשר לזה: במשך שנים ארוכות התחבטתי בשאלה למה אני? את התשובה, למרבה הפלא, אני מוצא מדי חודש, כל פעם מחדש, בהרצאות בנושא מורשת הקרב והחשיבות של הצבא למדינת ישראל שאני מקיים.
“אולי תשובתי לא תמצא חן בעיני חלק מהקוראים, אבל יש לנו נוער נהדר שמביע את נכונותו לתת מעצמו ולתרום לצבא עד כמה שניתן. “כל העת מדברים על השתמטות וסרבנות שקיימת, לצערי, בקרב הנוער. מנגד שוכחים “המלעיזים” להזכיר את הרוב – את אלה שכן רוצים להתגייס וכן מוכנים לתת את כל כולם למען מדינת ישראל”.
ועדיין, נדמה, כי הנוער של היום, איבד משהו מערכיו…
“אתן לך דוגמא”, משיב הוד: “לפני כחודש פנה אליי בנם של זוג חברים, עדן שמו. הוא סיפר לי שהוא משרת בתפקיד מודיעיני, אך אינו מרוצה משום שהוא חש שיש ביכולתו לתרום יותר כלוחם. במהלך החודש, אחרי מלחמה ארוכה שניהלנו מול גורמים בכירים בצבא, התקשר אליי השבוע, עדן וסיפר לי, כי הוא הועבר לתפקיד קרבי.
הוא אמר לי שהוא מרוצה אך עדיין לא לגמרי. ממש מרגש לראות נוער שכזה, זה פשוט מחמם את הלב לראות מודעות שכזאת לתרומה למדינה. עדן, הוא רק מקרה אחד מתוך אלפים שרוצים לתרום וכמה שיותר. מי שרוצה נתקל במקרים אלה, ומי שלא מתעלם”. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא היום הקשה ביותר בשנה בעבור מוטי. במשך שעות ארוכות הוא פוקד את בתי העלמין הצבאיים בכל רחבי הארץ ולו בכדי להניח זרים על קבריהם של חבריו ופקודיו אשר נפלו במלחמות ישראל.
הרגש והדמעות כובשים את פניו ומעלים פעם נוספת את הזיכרונות והמראות הקשים שאותם ממאן מוטי לשכוח. “עלינו תמיד לזכור, שהמדינה הזו הוקמה בבסיסה על דמם של כל-כך הרבה לוחמים אמיצים, שאין בכלל ספק, שהיא תתקיים לנצח. השחצנות והיהירות, שכמעט ובגללם איבדנו את המדינה במלחמת יום הכיפורים, משמשים לנו ללקח לעתיד. את המדינה לא קיבלנו בקלות ועליה גם לא נוותר בקלות.
“נכון, עלינו לשאוף לשלום, אך תמיד גם להיות נכונים לתת מעצמנו כאשר ניקרא לדגל” – מסכם מוטי הוד ומוסיף: “ב-5 ביוני, תקיים הפנימייה הצבאית כנס בוגרים לרגל חגיגות הארבעים להיווסדה. רוני נמרוד ואיתן לא יהיו שם בגופם, אבל רוחם תשרה מעלינו, ביחד עם עוד עשרות חברים, בני המחזור הראשון שהיו ואינם עוד”.
__________
* הכותב קובי אילן, נמנה על צוות הכותבים במקומון קול השרון המופיע בנתניה ובסביבה – באדיבותו הובאה רשימה זו.
Add Comment