חדשות כאן ישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב

יום הזיכרון לשואה: 6 מדליקי משואות לזכר 6 מיליון נספים

אנו מביאים כאן את סיפורם האישי המרתק והאנושי של השורדים, ניצולת השואה; אולגה קיי, ניצולת השואה רבקה אליצור, ניצול השואה שאול שפילמן, ניצול השואה צבי גיל, ניצול השואה שמואל בלומנפלד (שנפטר לפני כשבועיים) ניצול השואה אריה שילנסקי ✡ שישה סיפורי מדליקי המשואות מתוך 6 מיליון סיפורים של נספים המשקף את הנושא המרכזי בסימן; "מסילות אל האבדון" בו בוחר מוסד ’יד ושם’ ל'יום הזיכרון לשואה ולגבורה'. 
0
0

יום הזיכרון לשואה. 6 משוּאות הועלו אמש (רביעי, כ”ו בניסן התשפ”ב) לזכרם של 6 מיליון יהודים, אשר נִסְפּוּ ב’שואה’ (Holocaust) בעצרת האזכרה המרכזית שנערכה ב’יָד וָשֵׁם’ ועמדה בסימן; “מסילות אל האבדון” בהן נשלחו מיליוני יהודים בתקופת השואה אל מחנות הריכוז וההשמדה.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.

בעצרת השתתפו נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש הממשלה נפתלי בנט, יושב ראש הכנסת מיקי לוי, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הרמטכל רב-אלוף אביב כוכבי ומפכל המשטרה רב ניצב יעקב שבתאי.

סיפורם האישי של מדליקי המשואות בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה מימין: שמואל בלומנפלד, רבקה אליצור, שאול שפילמן, צבי גיל, אולגה קיי, אריה שילנסקי | צילום: יד ושם | צילום: Depositphotos | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
מדליקי המשואות

ה’שואה‘ (Holocaust) הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אנטישמיות מתוכננות ומאורגנות, שבוצעו כנגד העם היהודי החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933 ובמהלך מלחמת העולם השנייה ועד כניעת ‘גרמניה הנאצית‘ במאי 1945.

פשעים אלו, נחשבים עד היום ל’רצח העם‘ מהגדולים בהיסטוריה האנושית.

אנו מביאים כאן את סיפורם האישי המרתק והאנושי של השורדים, ניצולת השואה; אולגה קיי, ניצולת השואה רבקה אליצור, ניצול השואה שאול שפילמן, ניצול השואה צבי גיל, ניצול השואה שמואל בלומנפלד (שנפטר לפני כשבועיים) ניצול השואה אריה שילנסקי.

שישה סיפורי מדליקי המשואות מתוך 6 מיליון סיפורים של נספים המשקף את הנושא המרכזי בסימן; “מסילות אל האבדון” בו בוחר מוסד ’יד ושם’ ל’יום הזיכרון לשואה ולגבורה‘.

סיפורם האישי של מדליקי המשואות, משקף את הנושא המרכזי בו בוחר יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. המשואות מודלקות במהלך הטקס המרכזי לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנערך ביד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

שמואל בלומנפלד | ניצול שואה (בנו הדליק את המשואה)

שמואל בלומנפלד, נפטר ב- 15 באפריל 2022. יהי זיכרו ברוך לעד. הוא נולד בשנת 1926 בעיר קרקוב בפולין למשפחה של רבנים וסופרי סת”ם העוסקים בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות.

בילדותו עברו הוריו וששת ילדיהם לעיירה פרושוביצה הסמוכה לקרקוב מצפון. ימים אחדים לאחר פלישתם לפולין בספטמבר 1939, כבשו הגרמנים את פרושוביצה.

ניצול השואה שמואל בלומנפלד ז"ל | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצול השואה שמואל בלומנפלד ז”ל

בלומנפלד, סיפר; “בתחילת 1942, נקראנו לעבודות כפייה, אך לא התייצבתי. אבל כשעצרו את אבא שלי, התייצבתי. הוכיתי ונכלאתי בבית הסוהר, ומשם הועברתי למחנה העבודה פלשוב ליד קרקוב“.

אביו, אברהם יהושע השל בלומנפלד, נרצח במחנה פלשוב. ביוני 1942, היה שמואל עד לאקציית שילוח של יהודים מקרקוב; “ראיתי שגרמנים, פולנים ואנשי שירות הסדר היהודים שומרים על המגורשים, ואז מכניסים אותם לקרונות רכבת ונועלים את הקרונות.

הבנתי שהם הולכים למוות והחלטתי שאברח הביתה. כל רצוני היה למות עם משפחתי. התחמקתי, אפוא עם את החפירה ונדדתי ארבעים קילומטר הביתה, לפרושוביצה“.

באוגוסט 1942, כותרה פרושוביצה לקראת אקציית החיסול של יהודי העיירה. מדובר בכינוי של סדרת פעולות אלימות של הכוחות הנאציים באזורי מגורים או ריכוז של יהודים, כגון, הגטאות.

לשם איסוף ושילוח כפויים ממקומות הִמָּצֵאם – מגוריהם הקבועים אל מחנות ריכוז והשמדה, אשר נוהלה על ידי כוחות גרמניה הנאצית; הגסטאפו, האס אס ואחרים בסיוע כוחות שיטור מקומיים, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

“אמרתי לחבר; ‘בוא נברח למחנה עבודה’. גם אמי ציוותה עלי לחזור אל מחנה העבודה.

היא הרגישה שהם וכל יהודי העיירה הולכים למוות. היא נתנה לי חצי מהכסף שהיה לה. לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את המשפחה”.

לפני גירושם של יהודי פרושוביצה למחנה ההשמדה בלז’ץ, הצליח שמואל לברוח לגטו קרקוב. במרס 1943, חוסל גטו קרקוב ושמואל גורש לאושוויץ.

עם הגיעו למחנה הוא נבחר בסלקציה לעבודות כפייה ונשלח לעבודה במכרה פחם.

ב-18 בינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, נמנה שמואל עם האסירים שהוצאו לצעדות המוות.

הוא הגיע לבוכנוואלד ומשם למחנה ריימסדורף, שם עבד בסילוק פצצות נפל ובתיקון גגות שנפגעו בהפצצות בעלות הברית.

באפריל 1945, נאלצו שמואל וחבריו לצאת לצעדת מוות נוספת – בפעם הזאת לגטו טרזין – ובמאי 1945 הוא שוחרר בידי הצבא האדום.

הוא שב לפולין וחיפש קרובי משפחה, אך גילה שכל בני משפחתו נרצחו. הוא הצטרף לקיבוץ שהקימה “תנועת דרור” והחל לסייע בפעילות “הבריחה” – הגירה לא חוקית של מאות אלפי שורדי שואה למערב אירופה בדרכם לארץ ישראל.

ב-1948, הגיע שמואל אל ישראל והתגייס לצהל. עם השחרור הוא התגייס לשירות בתי הסוהר ובימי משפט אייכמן היה אחד הסוהרים ששמרו על אייכמן.

“הראיתי לו את המספר על היד ואמרתי: ‘אתה רואה שזה מספר אותנטי? הייתי שנתיים באושוויץ ונשארתי בחיים'”.

שמואל, נמנה עם מייסדי ארגון יוצאי פרושוביצה, והיה פעיל שנים רבות בהנצחת זכרם של יהודי העיירה.

בין השאר הוא מילא מאות דפי עד לזכרם של בני קהילתו שנרצחו בשואה, פעל לטיפוח בית הקברות היהודי בעיירה והקים מצבה לזכרם של הנרצחים.

לשמואל, זיכרונו לברכה ולרעייתו רבקה שני ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים. *שמואל בלומנפלד, נפטר ב- 15 באפריל 2022.

רבקה אליצור, ניצולת השואה

רבקה-בראנקה ליסאואר (לימים אליצור) נולדה בשנת 1934 באמסטרדם. אביה היה סוחר טקסטיל והיה לה אח אחד, גדול ממנה, בשם; יופ יהושע.

בעת כיבוש הולנד בידי גרמניה הנאצית במאי 1940, הייתה רבקה תלמידת כיתה א‘. בקיץ 1942, נעצרו כל בני המשפחה בידי הגרמנים.

“אמא, אמרה לנו להכין תיק”, נזכרה רבקה לימים. “לילה אחד לקחו אותנו מהבית לתיאטרון היהודי באמסטרדם. בכיתי כל הלילה”.

ניצולת השואה רבקה אליצור | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצולת השואה רבקה אליצור

תחילה נלקחו בני המשפחה למחנה אמרספורט, ומשם הובלו אל מחנה וסטרבורק. המחנה שימש מחנה מעבר, ומאז קיץ 1942, יצאו ממנו בכל שבוע רכבות שהובילו יהודים אל מחנות ההשמדה במזרח אירופה.

“עמדנו ליד הרכבות שיצאו מווסטרבורק ונופפנו לשלום. המבוגרים סביבי בכו, כי הם הבינו שמי שנוסעים ברכבת הזאת, כבר לא יחזרו”.

היהודים הכלואים בווסטרבורק, חיו בפחד מתמיד מפני הכללתם ברשימת המגורשים למזרח.

כעבור חודשים אחדים, נכללה גם משפחת ליסאואר ברשימה, אבל בזכות הדרכון הבריטי שהיה לאבי המשפחה יועדו בניה לחילופי שבויים תמורת גרמנים שהיו בידי בעלות הברית המערביות. הם שולחו אפוא למחנה ברגן-בלזן, שבו רוכזו המיועדים לחליפין.

“נסענו כמו חיות. אנשים היו זה על זה ולא היה מקום לנשום. אנשים שהיו צריכים שירותים, עשו זה על זה. מהחלונות ראינו אנשים בתחנות, אנשים רגילים, לבושים היטב. זה היה לא הגיוני”.

במחנה, הופרדו רבקה ואמה רוזה-רחל מהאב יצחק ומהאח הגדול יופ. “אמא הייתה מעודדת את האנשים ואומרת; ‘מה שעושים לנו, זה ייגמר, כי לא יכול להיות שלא עשינו כלום וסתם מתעללים בנו. צריך להתעודד ולקוות ולהאמין שנצא מזה’. זה עזר להרבה אנשים… סבלנו רעב נורא.

השתוקקנו לאוכל. כשראיתי אישה אוכלת לחם, לא יכולתי להפסיק להביט עליה עד שגערה בי.

אמי שמרה על תקווה גם כשנחלשה מאוד וסבלה מכל מיני מחלות עקב החוסר התזונתי.

היינו צריכות לעמוד בכל יום במסדר והיו סופרים אותנו שוב ושוב, כאילו מישהו היה יכול בכלל לברוח משם. בגלל הקור העז, רקדנו, כדי להתחמם”.

באפריל 1945, הועלו רבקה ומשפחתה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך הנסיעה הופצצה הרכבת והנוסעים, נאלצו לקפוץ מהרכבת ולשכב על האדמה.

“אמא גוננה על ראשינו בידיה ואמרה לנו לשנן באוזניה את שמותינו, את שמות הורינו ואת תאריכי הלידה שלנו, למקרה שהיא תיהרג“.

כעבור מספר ימים, שוחררו האסירים בידי הצבא האדום. “הוריי הלכו לחפש אוכל. אבא חזר עם כינור. אמא חזרה עם בובה בשבילי, כי כל כך אהבתי בובות וכל השנים לא היו לי בובות”.

רוב בני משפחתה של רבקה, נרצחו בשואה. לאחר השחרור שבה המשפחה לאמסטרדם. כעבור זמן, כאשר למדה עבודה סוציאלית, בחרה רבקה להתמחות בישראל.

בשנת 1959, עלתה רבקה לישראל ועבדה בין היתר כמלווה ותומכת לעולים מהולנד. לרבקה ולבעלה דב שתי בנות, תשעה נכדים וחמישה נינים.

✡ שאול שפילמן | ניצול השואה

שאול שפילמן נולד בשנת 1931 בווינה, אוסטריה, בנם היחיד של בנו, מהנדס בחברת החשמל האוסטרית, ויוספה, פסנתרנית שניהלה את המעדנייה שבבעלות המשפחה.

“למחרת האנשלוס במרס 1938, הודיע מנהל בית הספר לי ולשני התלמידים היהודים האחרים במקום שבגלל חוקי נירנברג, אנחנו לא יכולים להמשיך ללמוד בבית הספר”, סיפר שפילמן לימים.

ניצול השואה שאול שפילמן | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצול השואה שאול שפילמן

“חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. אבא, סיפר שפיטרו אותו. לאחר יומיים, פרצו לדירתנו כמה קציני ס.ס.

אחד מהם הצמיד אקדח לראש שלי ואמר לאבא שאם לא ימסור את כל הכסף, הזהב ודברי הערך שבבית, הוא יצטרך לגרד את המוח שלי מהקיר.

אימא התמוטטה. אבא מסר להם הכל. פחדתי נורא שהקצין, יירה בטעות, כי האצבע שלו הייתה על ההדק”.

הגרמנים החרימו את דירת המשפחה ואת המעדנייה שלה. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב בקהילה היהודית. הם נותרו באוסטריה עם סבו של שאול, שהיה חולה ולא היה יכול לעזוב את ביתו.

בספטמבר 1942, גורשו שאול ומשפחתו לבית ספר יהודי שהוסב למתקן כליאה, וממנו שולחו לגטו טרזין. לאחר כשנה, בנובמבר 1943, הם שולחו לאושוויץ.

“הלוואי שלא הייתי זוכר את הרמפה בבירקנאו. שם נפתחו שערי הגיהינום. מסביב היו אנשי ס.ס עם כלבים אימתניים. צרחות ברמקולים וזרקורים מאירים מכל הכיוונים”.

זקנים, שנפלו בירידתם מהקרונות, נרמסו למוות ברגלי היורדים אחריהם. “היה קור אימים. אפילו הדם שניגר מהאנשים קפא”.

סבתו של שאול, יוהנה המבורגר, נפטרה במחנה, ואמו חלתה והועברה לצריף החולים. “דפקתי על הקיר וקראתי בשמה עד שענתה לי. הצלחתי להזיז לוח עץ בקיר והסתכלתי פנימה.

היא הייתה שלד ולא יכלה לקום מהמיטה. בוקר אחד הוציאו אותה בעגלת הגופות“.

שמו של שאול צורף לרשימת אסירים שיועדו להשמדה. אבל אביו, שעבד במשרד המחנה כרשם, העביר את שמו לרשימה של קבוצת נערים בוגרים וכך הציל את חייו. כעבור זמן שולח אביו של שאול למחנה עבודה אחר. “ראיתי את אבא, בין אסירים צועדים.

הצלחתי לזרוק לו שקית מעל הגדר החשמלית. הוא עשה לי תנועה עם האגרוף. ‘תחזיק מעמד‘. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו”.

באוגוסט 1944 נבחר שאול בסלקציה להשמדה, אבל הממונה על בלוק הילדים, שהיה וינאי במוצאו, ערער על ההחלטה בטענה ששאול חיוני לעבודה, ושאול, ניצל שוב.

בינואר 1945 הוצאו שאול וחבריו אל צעדת המוות. “צעדנו בתוך יערות, בשבילים זרועי גופות. בלילה האסירים שכבו על הרצפה בכפור וחלקם קפאו למוות עד הבוקר”.

שאול שוחרר על ידי הצבא האמריקאי במחנה גונסקירכן כשהוא חולה בטיפוס.

לאחר שהתאושש הוא עלה לארץ ישראל והתנדב לפלמ”ח. הוא לחם ונפצע במלחמת העצמאות, ולאחר מכן, השתתף בכל מלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים.

שאול עבד במגן דוד אדום במרחבי הנגב, ובתפקיד זה, הציל חיי רבים והכשיר דורות של מצילי חיים. לשאול ולאשתו מרים שבעה ילדים, 18 נכדים ושבעה נינים.

צבי גיל | ניצול השואה

צבי גלזר (לימים גיל) נולד ב-1928 בעיר זדונסקה וולה במרכז פולין, בן בכור לישראל ואסתר ואח לאריה-לייב ושמואל. הוריו היו יהודים חרדים עשירים, שהעניקו לילדיהם חינוך כללי לצד חינוך מסורתי.

באביב 1940, הוקם גטו בזדונסקה וולה וכל יהודי העיר, הצטוו לעבור אליו. עם חיסול הגטו באוגוסט 1942 נערך מפקד בכיכר העיר.

ניצול השואה צבי גיל | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצול השואה צבי גיל

“התייצבתי ליד סבי דוד“, סיפר צבי לימים. “לקחו אותנו לבית העלמין ושם הפרידו בינינו. אבי ואחיי נשלחו למשאיות הגז במחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ (בגרמנית; Vernichtungslager Kulmhof) מחנה השמדה במערבה של פולין.

 בסמוך לכפר חלמנו על הנֵר, כ-60 קילומטר מצפון מערב לעיר לודז’. לא עזבתי את ידו של סבא, אבל גרמני’ נתן לו מכה ונאלצנו להיפרד”.

אמו של צבי, הייתה אחות ראשית בבית החולים. היא דאגה שכל החולים שהיו יכולים לקום על רגליהם ייצאו ממיטותיהם, שכן ידעה שכל מי שיישאר במיטה יחוסל בידי הגרמנים.

לאחר מכן, היא יצאה מבית החולים, לראשה כובע עם סמל הצלב האדום, וצעדה אל נקודת הריכוז בבית העלמין.

צבי ואמו הועברו בקרונות בקר לגטו לודז’, שם היה צבי חבר בתנועת הנוער הציוני. “קיימנו מפגשים מחתרתיים. למדנו על ארץ ישראל ושרנו שירי ציון.

בועה אנושית בתוך התופת. כשיצאת מהבועה, מהאווירה של פנטזיה על ארץ ישראל עם שמים כחולים, נתקלת בגוויות שהיו מונחות בקצה המדרכות לאיסוף בעגלות או במריצות”. באקציות החביאה אותו אמו מאחורי ארון.

היא עצמה שרדה באקציות בזכות מקצועה. “ידעתי שאני הולך למות. השאלה לא הייתה אם אלא מתי”.

באוגוסט 1944, נשמעו פיצוצים. “אלה היו תותחי הצבא האדום. קיווינו לשחרור”. אך לפני בוא הצבא האדום, הספיקו הגרמנים לחסל את גטו לודז’.

שרידי יהודי הגטו, ובהם צבי ואמו, שולחו לאושוויץ. שם הופרד צבי מאמו והועבר למחנה עבודה, שם עבד במפעל לשיפוץ מטוסים. כעבור זמן הועבר לדכאו, ומשם למחנה אחר בגרמניה. שם, במהלך עבודת הכפייה, בעת סערת שלג כבדה, התמוטט.

“שומר גרמני מבוגר הציל את חיי. הוא הסיר מעלי את הבגדים הרטובים, ייבש אותם ונתן לי פרוסת לחם בריבה. ראיתי את אליהו הנביא בדמות שומר גרמני”.

צבי, חלה ב”טיפוס“. כשהתאושש, הועלה על רכבת ליעד לא ידוע. במהלך הנסיעה נשמעו אזעקות שהזהירו מפני מטוסי בעלות הברית, והשומרים, ציוו על האסירים לרדת מהקרונות ולהשתטח בחוץ. באחת האזעקות ברח צבי. השומרים, דלקו אחריו אך הוא הצליח לחמוק.

“ידעתי שהולכים להרוג אותי. לפעמים, כשאני יושב מול הילדים שלי, אני תוהה איך הצלחתי. הכל היה תלוי בשתי הדקות האלה של הבריחה”.

צבי, הגיע לביתו של איכר גרמני. הוא הציג את עצמו כפולני ועבד במשק של המשפחה תמורת אוכל ומקום לינה עד השחרור.

ב-1945, זמן קצר לפני שעלה על אונייה שהפליגה מאיטליה לארץ ישראל, נודע לו שאמו שרדה. ב-1947 עלתה גם אמו לארץ. צבי לחם במלחמת העצמאות. לימים היה סופר, עיתונאי בכיר ברשות השידור וממקימי הטלוויזיה הישראלית.

לצבי ולרעייתו יהודית זיכרונה לברכה, שלוש בנות, עשרה נכדים ושלוש נינות.

אולגה קיי | ניצולת השואה

אולגה קיי לבית צ’יק נולדה בשנת 1926 בעיר אויפהרטו בהונגריה, התשיעית מבין עשרה אחים ואחיות. המשפחה, שפרנסתה התבססה על חנות הנעליים של האב אליהו, הייתה דתית. אחיה למדו ב”חדר“, ובימי ראשון למדו עברית.

ב-15 באפריל 1944, גורשה המשפחה לעיירה סימאפוסטה. “לא היינו עשירים”, סיפרה אולגה לימים. “לקחתי צרור קטן, בגדים וקצת תכשיטים.

ניצולת השואה אולגה קיי | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצולת השואה אולגה קיי |

בהתחלה נלקחנו לבניין העירייה במרכז העיירה, ולאחר ארבעה שבועות, כאשר רוכזו שם מספיק אנשים, נלקחנו ברגל לגטו נירג’הזה,  שם ישנו על קש שהיה זרוק על הרצפה”.

ב-22 במאי 1944, גורשו אולגה ובני משפחתה בקרונות בקר לאושוויץ. הנסיעה נמשכה שלושה ימים. “כשהיינו בגבול אמר אבי: ‘אהובותיי, אנחנו הולכים למות’. הוא לקח את התכשיטים שלנו וזרק אותם לדלי הצרכים, כדי שהגרמנים לא ייהנו מהם”.

עם בואם לאושוויץ, הובלו רוב בני המשפחה שהיו עם אולגה אל תאי הגז ונרצחו בהם – הנרצחים היו הוריה אליהו ולאה, אחותה מרגרט ובתה סוזי, וכן אשר, הבן של אחותה הגדולה בלה – ואילו אולגה ואחותה אווה נשלחו לעבודה.

“נלקחנו לחדר עם נשים נוספות, שם הופשטנו וגילחו אותנו מכף רגל ועד ראש”. אולגה ואווה שובצו לעבודה באושוויץ, וביולי 1944, נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג בגרמניה.

“יום אחד הייתה הפצצה. החווה שבה עבדנו הופצצה מהאוויר. האסירים הרוסים נלקחו לבונקרים, והבנות היהודיות נלקחו לבניין אחר. הבונקר, ספג פגיעה ישירה, ואילו הבניין שבו היינו לא נפגע והבנות יצאו ללא פגע”.

בנובמבר 1944, הועברו אולגה ואווה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. חודש לאחר מכן, גורשה לשם אחותן בלה, והשלוש נפגשו.

“היינו מלאות כינים. שכבנו על הרצפה בצפיפות. כולם חלו בטיפוס (מחלה זיהומית קשה של מערכת העיכול) ושלשלו. לא היה זמן ללכת לשירותים שהיו בחוץ. אנשים נפטרו זה אחר זה.

לא חשבנו ולא דיברנו בינינו על מה שהולך לקרות. המוות נעשה עניין רגיל. היום אתה ומחר ההוא שלידי”.

“יום אחד, ב-15 באפריל 1945, אני ממש זוכרת את הפנים שלו, חייל נכנס בדלת ואמר שאנחנו משוחררים. לא קפצנו משמחה.

היינו כמו רובוטים. אנחנו משוחררים. מה עכשיו? הלכתי לקחת אוכל, אבל הייתי חלשה. שקלתי 25 קילו. נפלתי וזחלתי על הברכיים וחזרתי בלי אוכל”.

בעת השחרור, היה מצבה של אווה קשה מאוד והיא נפטרה בברגן-בלזן. אחיותיה אדל ובורי שרדו במחנה ראוונסברוק.

אחרי המלחמה, נלקחו אולגה ובלה להחלמה בשוודיה, ומשם הגיעו לניו יורק, שם הכירה אולגה את בעלה לעתיד ג’ורג’ והקימה משפחה.

“כשבתי אוולין נולדה, המחשבה הראשונה שלי היתה; זה נצחוני על היטלר. חזרנו מהאפר”.

בשנת 1985, עלו אולגה ובני משפחתה לישראל בעקבות בתם. לאולגה ולג’ורג’ זיכרו לברכה, שתי בנות, חמישה נכדים ו-16 נינים.

אריה שילנסקי | ניצול השואה

אריה שילנסקי נולד בשנת 1928 בעיר שאוולי בליטא למשפחה ציונית, הצעיר בין ארבעה ילדים. אביו, יוסף צבי שילנסקי, נפטר בילדותו.

ביוני 1941, פלשו הגרמנים לליטא וכבשו אותה. שבועות אחדים לאחר מכן הוקם גטו בשאוולי וכל היהודים הצטוו לעבור אליו.

ניצול השואה אריה שילנסקי | צילום: יד ושם | עיבוד צילום: שולי סונגו ©
ניצול השואה אריה שילנסקי

“בגטו, חיינו חיי רעב והשפלה. אני זוכר בזעזוע את תלייתו הפומבית של בצלאל מזובייסקי, שניסה להבריח מזון וסיגריות”. ב-5 בנובמבר 1943, החלה אקציית ילדים בגטו.

“אחותי חנה הגיעה בריצה ואמרה; ‘רוצו לבית החרושת פרנקל!’ חמקנו מהגטו ומנהל העבודה היהודי של בית החרושת, הכניס אותנו מהר למחסן, הסתיר את הדלת מאחורי ארון ברזל ואמר לי; ‘יש פה 15 ילדים קטנים. אתה הילד הכי גדול. תדאג שיהיה שקט מוחלט, כדי שלא יגלו אתכם’.

סיפרתי לילדים סיפורים, כדי להחזיק אותם בשקט. כשאנשים חזרו לגטו מהעבודה וגילו שילדיהם נחטפו, שמענו זעקות זוועה נוראות. נשים, תלשו את שערן ודפקו את הראש בקיר. הזעקה בגטו מהדהדת בי עד היום”.

ביולי 1944, עם התקרבות הצבא האדום לשאוולי, שולחו שרידי יהודי העיר מערבה. עם המגורשים נמנה אריה, שבתום ימים אחדים של נסיעה בצפיפות איומה בקרון בהמות, הגיע אל מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון-מזרח פולין.

“בתוך דקה הופרדתי מהמשפחה ונשארתי לבד. הוכרחנו להתפשט. גילחו את כולם”. המזון היה דל והאסירים הולקו כמעשה שגרה.

“לעבודה לקחו רק אנשים שהתאימו לכך, בוודאי לא נערים כמוני. אבל כולנו רצינו לחיות, אז היינו מנסים להצטרף לשורות המבוגרים. הבנו שמי שיצא לעבודה, יינצל”.

השומרים היו מוציאים את אריה משורות העובדים ומכים אותו קשות כעונש על הצטרפותו אליהם. לבסוף הצליח אריה להצטרף לקבוצת עובדים שהוסעה לאחד ממחנות המשנה של מחנה דכאו בגרמניה, ושם עבד בעבודת כפייה.

בתחילת 1945 הוא הועבר למחנה לנדסברג, ופגש שם את אחיו דב. עם התקרבות בעלות הברית, הוצאו אסירי המחנה ובהם שני האחים לצעדת מוות.

“ב-1 במאי 1945 הובילו אותנו בשלג כבד ללינת לילה בין שני הרים. אנשי האֶס אֶס, (קיצור המילה הגרמנית; שׁוּצְשְׁטָאפֶל, כינוי שבו מוכר ארגון ההגנה והמודיעין של המפלגה הנאצית, “חיל ההגנה“, על פי ראשי התיבות בגרמנית, התמקמו עם מכונות ירייה מסביב.

חשבנו שהולכים להרוג אותנו. בבוקר, כשקמנו, הבחנו שאנשי האֶס אֶס, נעלמו. מרחוק שמענו רעש חזק. פתאום הופיעו טנקים אמריקאיים. זה היה רגע השחרור”.

לאחר השחרור פגש אריה את אמו לאה ואת אחיותיו חנה וחיה והועבר לבית חולים ששכן במנזר סנט אוטיליין בגרמניה.

כעבור זמן, הגיעה למנזר משלחת של אנשי הבריגדה היהודית. “זאת הייתה הפתעה. לא האמנו שנשארו יהודים בעולם.

הם הבטיחו שבקרוב יבואו שוב וייקחו אותנו לארץ ישראל. המטרה הזו החזיקה אותנו”. ואכן, כעבור כשבועיים העבירו חיילי הבריגדה את אריה לאיטליה.

בפברואר 1948, עלה אריה לארץ ישראל, ולחם במלחמת העצמאות. לאריה ולרעייתו רותי שלושה ילדים, שישה נכדים וחמישה נינים.

0
0



Tags

אודות הכותב

משה נעים

עורך אתר כאן ישראל ("כאן נעים") בלי מורא ובלי משוא פנים. עיתונאי מגיל 14. עובד כיום באינטרנט. בן 70, אב לעורך דין אלירן נעים. לר' אביב נעים ול-חלי כהן-נעים, סבא מאושר ל-7 נכדים; רפאל, דוד, אוריאן, מילה שרה, אריאל, עלמה ו-אביגיל. המוטו; "אילו לחיים הייתה מהדורה שנייה, הייתי מתקן בה את כל השגיאות...".

ארכיון כתבות ‘כאן ישראל’

ברכת ראש הממשלה נתניהו ליום העצמאות ה-75

הדלקת המשואות ופתיחת חגיגות יום העצמאות

דבר ראש הממשלה ביבי נתניהו

דילוג לתוכן