זוכי פרס ישראל ספרים | סופרים | משוררים שירה

דויד גרוסמן חתן פרס ישראל בתחום ספרות ושירה עברית

הסופר דויד גרוסמן חתן פרס ישראל; בחירתי לחתן פרס ישראל, שהוא פרס חשוב יותר מפרס נובל לספרות בשל העיתוי שלו לרגל שנת ה-70 לעצמאות ישראל, מהווה לגבי מעין רוח גבית שכזו שאומרת לי בדרכך...". ועדת הפרס שהתכנסה בראשותו של יושב ראש הוועדה פרופ' אבנר הולצמן בנימוקיה, כי; "מאז תחילת שנות השמונים של המאה העשרים, כבש דויד גרוסמן את מקומו במרכזה של התרבות הישראלית והוא אחד הקולות העמוקים, המרגשים והמשפיעים בספרותנו.
0
0

ב’שנת ה-70 לעצמאות ישראל’ חתן ‘פרס ישראל’ בתחום ‘חתן פרס ישראל בתחום ספרות ושירה עברית’ לשנת התשע”ח (2018) הוא הסופר דָּוִיד גְּרוֹסְמַן. כך בחרה ועדת הפרס שהתכנסה בראשותו של יושב ראש הוועדה פרופ’ אבנר הולצמן כשלצדו חברי הוועדה; פרופ’ עמינדב דיקמן, פרופ’ יהודה פרידלנדר והסופרת יהודית קציר.

 ■רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ‘פורטל כאן ישראל | kanisrael  | כאן נעים | kan-naim אתר החדשות המקומיות של כל המדינה’ בפייסבוק’ או בטוויטר.

כב’ שר החינוך מר נפתלי בנט, הודיע היום (שני, כ”ז בשבט, התשע”ח) גם על זכייתו של חתן פרס ישראל בתחום ספרות ושירה עברית, הסופר דויד גרוסמן וברך אותו על זכייתו ומיד אף כתב בטוויטר (Twitter); 

“התרגשתי מאד לבשר זה עתה לדוד גרוסמן על זכייתו בפרס ישראל לספרות בשנתה ה70 של מדינת ישראל.
גרוסמן הוא אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים בספרות הישראלית.
בחכמת לב עמוקה, ברגישות אנושית ובלשון ייחודית הוא הפך ליוצר בעל שם בינלאומי.
זכינו שהוא משלנו.
אכן, מישהו לרוץ איתו”.

הסופר גְּרוֹסְמַן, אמר בשיחה לכאן ב’ של תאגיד השידור הציבורי, כי;”שר החינוך מר בנט, אמר לי דברים יפים וציין, כי חרף חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו… זוהי סוג של הכרה רחבה ועמוקה בימים אלה, אני כותב ספר חדש שהוא מאמץ אדיר…  בחירתי לחתן פרס ישראל, שהוא מבחינתי פרס חשוב יותר מפרס נובל לספרות בשל העיתוי שלו לרגל שנת ה-70 לעצמאות ישראל, מהווה לגבי מעין רוח גבית שכזו שאומרת לי המשך בדרכך…”.

 הנשיא ראובן ריבלין; “‏ישראל זכתה היום… אשרינו”.

כבוד נשיא המדינה מר ראובן ריבלין, בירך אף הוא וצייץ בחשבון טוויטר (Twitter) על הזכייה של גרוסמן; “‏ישראל זכתה היום, כשהחליט שר החינוך ‎נפתלי בנט להעניק את פרס ישראל לספרות לדויד גרוסמן“.

“הזכייה הזו משמחת אותי עוד יותר מזכייתו במאן בּוּקר (פרס מאן בּוּקר (באנגלית: Man Booker Prize) הוא הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה ונחשב אחד הפרסים היוקרתיים בעולם בתחום הספרות), כי היא בבחינת אמירת תודה של העם כולו לסופר הענק הזה – על כתיבתו, על רגישותו, על גיבוריו שהפכו לחלק מאיתנו, על לבו הגדול ועינו החדה”. אשרינו. סיכם הנשיא ריבלין.

הסופר דויד גרוסמן, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ח, 2018
הסופר דויד גרוסמן, חתן פרס ישראל לשנת תשע”ח, 2018

ועדת הפרס לבחירת ‘חתן פרס ישראל בתחום ספרות ושירה עברית’ שהתכנסה בראשותו של יושב ראש הוועדה פרופ’ אבנר הולצמן אמרה בנימוקיה, כי; “מאז תחילת שנות השמונים של המאה העשרים, כבש דויד גרוסמן את מקומו במרכזה של התרבות הישראלית והוא אחד הקולות העמוקים, המרגשים והמשפיעים בספרותנו.

ברומנים, בסיפורים, במסות, בכתיבתו התיעודית, ביצירתו הענפה לילדים, העמיד שורה של יצירות מופת המצטיינות בכח דמיון עשיר, בחכמת לב עמוקה, ברגישות אנושית, בעמדה מוסרית נוקבת ובלשון ייחודית ורבת הדהודים.

תרגומי ספריו לעשרות שפות הפכו אותו לאחד הסופרים הישראלים הנודעים, המוערכים והאהובים בעולם.

על כל אלה, מצאנו את דויד גרוסמן ראוי לפרס ישראל לספרות לשנת תשע”ח“.

 מי זה דָּוִיד גְּרוֹסְמַן | קורות חיים

סיפורו של חתן פרס ישראל בתחום ספרות ושירה עברית; נולדתי בירושלים ב-1954. אמי ילידת הארץ, ואבי הגיע לארץ מפולין ב-1936. למדתי בבית הספר ‘בית הכרם‘, ואחר כך ב’תיכון שליד האוניברסיטה‘ בירושלים. למדתי במגמה המזרחנית הראשונה שהוקמה בבית הספר.

מגיל צעיר עבדתי כשחקן בתוכניות רדיו של ‘קול ישראל‘. בצבא שירתי 4 שנים בחיל המודיעין. אחרי שסיימתי את השירות חזרתי לעבוד ברדיו, כעורך תוכניות למבוגרים ולבני נוער. ככותב תסכיתים, וכמגיש תוכניות אישיות ותיעודיות. במשך ארבע שנים, הגשתי את ‘יומן הבוקר’ של קול ישראל.

למדתי פילוסופיה ותולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. אני מפרסם מאמרים בעיתונות, בישראל ובחוץ לארץ ומרצה, בכל רחבי הארץ, בנושאי ספרות ותנ”ך.

ב-1979 פורסם סיפורי הראשון, ‘חמורים‘, בכתב העת לספרות, ‘סימן קריאה‘. מאז אני כותב למבוגרים, לבני נוער ולילדים. כתבתי רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, מחזה, אופרה לילדים, ספרים עיוניים ותיעודיים, מסות וקובץ מאמרים, וגם פזמונים (‘שירת הסטיקר’, ‘קצר פה כל כך האביב’ ועוד). ספרַי תורגמו ל-42 שפות, וזכו בפרסים, בארץ ובחוץ לארץ.

כמה מספרַי עובדו למחזות, לסרטים, לאופרות ולתסכיתי רדיו. השנה מוצגות בתיאטראות בארץ, הצגות על פי ‘אשה בורחת מבשורה‘ (בשיתוף פעולה של ‘הבימה‘ ו’הקאמרי‘); ”סוס אחד נכנס לבר‘- (‘הקאמרי‘);  ‘נופל מחוץ לזמן‘ – (תיאטרון ‘גשר’); ‘איתמר פוגש ארנב‘ – (אופרה לילדים, בהלחנת יוני רכטר) וערב שירה על פי שירים מתוך ‘נופל מחוץ לזמן‘ – בביצוע הילה כהן אלעזר.

מזה שנים רבות אני פעיל בניסיונות ליצור הידברות ויחסים של שלום בין ישראל לשכנותיה.

אני נשוי למיכל. אב ליונתן, אורי ורותי. סבא של לילך ומעיין.

בני, אורי, נפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006.

 תחנות חייו של סופר הן גם הספרים שכתב

כתבתי כאן את ‘קורות החיים‘ שלי, אך תחנות חייו של סופר הן גם הספרים שכתב, ואני רוצה לספר על כמה מהם.

כשהייתי בן שמונה, הציע לי אבי לקרוא את סיפוריו של שלום עליכם. אבי לא הרבה לדבר אתי על ילדותו ‘שם‘, וכשהגיש לי את ‘מוטל בן פייסי החזן‘, הרגשתי – אולי בגלל הבעת פניו באותו רגע – שהוא נותן לי מפתח לילדותו. התחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק: קראתי ברצף את כל כתביו של שלום עליכם, סיפורים ומחזות, לילדים ולמבוגרים.

נבלעתי בתוכם. חייתי במעין זהות כפולה: הייתי ילד ישראלי מאוד של שנות הששים, וילד יהודי בעיירה מזרח אירופית, בגולה. כשהבנתי, בגיל עשר, שגיבורי הילדות האהובים שלי הם בעצם חלק מ‘ששת המיליונים’ – מושג שהיה עמום וסתום אז בעבורי –  חשתי שבר נורא.

כעבור שנים, כשהתחלתי לכתוב ‘באמת‘, הרגשתי שלא אוכל להבין את חיי כאן, כישראלי, כאדם, כהורה, עד שלא אחיה, באמצעות הכתיבה, את חיי-שלא-נחיו ‘שם‘, במציאות שבה התרחשה השואה. זה היה הדחף לכתיבת “עיין ערך: ‘אהבה‘”.

את ‘חיוך הגדי’, ‘הזמן הצהוב‘ ו’נוכחים נפקדים‘ כתבתי, מפני שלא יכולתי לשאת עוד את התחושה שהקיפאון המתמשך של ‘המצב’ הופך אותנו, אזרחי הסכסוך, ישראלים ופלסטינים כאחד, לקורבנות חסרי-אונים, משפיל אותנו כבני-אדם, ובסופו של דבר, נוטל מאתנו את טעם חיינו.

כתבתי גם את “ספר הדקדוק הפנימי“, את “מישהו לרוץ אתו” ואת “יש ילדים זיגזג“. באמצעותם שבתי לשנים המסובכות והבודדות של גיל-ההתבגרות.

אהרן קליינפלד, גיבורו בן השתיים-עשרה של “ספר הדקדוק הפנימי“, נאבק בתחושות סותרות: בגופו ובנפשו עומד להתחולל שינוי גדול. אף שהוא רוצה מאוד להיות ‘כמו כולם’, משהו בו מתקומם כנגד אותה ‘הכְתבה’ בלתי נמנעת, ש’דנה‘ את המתבגרים, בכל העולם, לתהליך פיסי-ביולוגי אחיד.

אהרן, נער רגיש ואינדיבידואליסט, חש שיש בצו הביולוגי הזה ממד מוכני, שרירותי ועריץ. הוא חייב למצוא את הדרך שבה יביע את ייחודו ואת חירותו. מתוך מצוקתו הוא מזהה את המקום החופשי שבו – השפה, המילה המדויקת, דקדוקו הפנימי.

כתבתי ספרי ילדים רבים, ומחזה אחד, ‘גן ריקי’, שגיבוריו הם ילדים בני שלוש. התחלתי לכתוב לילדים כאשר נולדו ילדַי, וכשהכרתי את טעם ההורות והאבהות. רציתי להתקרב אל ילדַי, ולהכיר את העולם מבעד למבטם. אני אוהב לכתוב לילדים.

אני זוכר היטב את עצמי כילד, וזוכר את האנרגיות האדירות של הילדות, את שמחת החיים ושמחת הגילוי של העולם. אני זוכר גם את תחושת הבדידות שחוויתי כילד. את כל אלה אני מנסה להחיות בי כשאני כותב לילדים, ועל ילדים.

ככל שאני מתבגר, אני מגלה שהעולם הופך להיות פחות ופחות מובן לי. חלקים כה רבים בחיי מושפעים ומוכתבים – לפעמים באופן בלתי נסבל ממש – על ידי אנשים ומאורעות, שבמהותם אינם רלוונטיים לי, ושיש זרות גמורה ביני לבינם.

 אני מגלה בהדרגה עד כמה הם קרובים לי, ‘שייכים’ לי. או שאני שייך להם. זה בעיניי הפלא של הכתיבה

והנה, כשאני כותב, גם אם בתחילת תהליך הכתיבה אינני מבין מדוע אני נמשך לכתוב על נושא מסוים, או על דמות מסוימת, אני מגלה בהדרגה עד כמה הם קרובים לי, ‘שייכים‘ לי. או שאני שייך להם. זה בעיניי הפלא של הכתיבה וגם הגְמול המתוק שלה – שאין בה זרות, שהיא כולה עיסוק בחומרים המהותיים ביותר של הכותב, וכיוון שכך, היא יוצרת עבור הכותב – ואחר כך, עבור הקורא – מקום שהוא איננו זר בו. בית.

חלק חשוב מתחושת הבית הוא עבורי הכתיבה בשפה העברית, על רבדיה השונים, על הזיכרונות המשוקעים בה ועל תחושת הזהות שהיא מעניקה לי. גם הכתיבה על ישראל היא חלק מאותה ‘ביתיות’ אינטימית: התיעוד של היומיום הישראלי, הסוער והחיוני, המתרחש בתוך תיבת התהודה של ההיסטוריה היהודית הוא בשבילי אתגר והשראה.

רבים מהדברים שתיארתי כאן נמצאים בספרי, “אשה בורחת מבשורה“. אורה, גיבורת הספר, היא אמו של חייל צעיר שיוצא למבצע צבאי גדול. היא חרֵדה לו, חשה באסון שמרחף מעליו, ומנסה ככל יכולתה להילחם בו.

כדי שלא להיות ‘מטרה נייחת’ לנציגי הצבא שיביאו לה את הבשורה המרה, היא נמלטת מהבית, ופותחת במסע רגלי ארוך ב’שביל ישראל‘. תוך כדי הליכה, היא מספרת על בנה. זה הדבר האחד והיחיד שיש בידה לעשות כעת, כדי להפוך את קיומו ל‘מוצק’ ומוגן מעט יותר:

לספר את סיפור חייו. להתעקש על הדיבור האינטימי, האימהי, האישי, בתוך מציאות של חצוצרות ותופי מלחמה ושפה חלולה ומולאמת. לילה אחד היא כותבת ביומנה: “אלפי רגעים ושעות וימים, מיליוני מעשים, אינסוף פעולות וניסיונות וטעויות ודיבורים ומחשבות, הכול בשביל לעשות אדם אחד בעולם”. ואחרי רגע, היא מוסיפה, “אדם אחד, שכל כך קל להשמיד אותו”.

במהלך כתיבת הספר, בעת מלחמת לבנון השנייה, הפכה עלילתו להיות חיי.  בני, אורי, נהרג כאשר הטנק שלו נפגע מטיל.

אחרי שסיימתי את ‘אשה בורחת מבשורה’, כתבתי את ‘נופל מחוץ לזמן’. זהו סיפור שחלקו פרוזה וחלקו שירה, והוא מבקש לתאר את הוויית האובדן והאבל. על הספר הזה, אוכל לומר רק שהוא היה הדרך שלי שלא להיות קורבן פסיבי ומשותק למול השרירות המוחלטת של המוות והשכול. כתיבתו הייתה התנועה היחידה שהייתה אפשרית לי. באמצעותה למדתי שהכתיבה, והאמנות בכלל, הן אולי המקום היחיד שבו יכולים להתקיים ביחד חיים ואובדנם.

ספרי האחרון ‘סוס אחד נכנס לבר‘, מספר על סטנדאפיסט כושל בהופעה האחרונה שלו. דוב’לה ג’י מפלרטט עם הקהל הקטן שנאסף במועדון לילה ב-נתניה. הוא מעליב את היושבים באולם, מחניף להם, מתגרה בהם. הוא גס, וולגרי ותוקפני, עד לרגע שבו אשה אחת מהקהל מזכירה לו שהיא והוא היו ילדים באותה שכונה ב-ירושלים, והיא מוסיפה בתימהון: “אבל היית ילד טוב”.

והמילים הפשוטות, התמימות האלה, כאילו מבקעות את שכבות הגסות שדוב’לה עטה על עצמו במהלך חייו, ומתוכו פורץ פתאום – לאוזני קהל גס ואדיש – הסיפור הטרגי של חייו, שאותו הוא מתַבּל בלי הרף בבדיחות, כדי לשחד את קהלו להישאר ולהקשיב לו.

כל מועמד לפרס הנכבד התבקש לתאר את חייו ‘באופן סיפורי‘. אני לא בטוח שעשיתי זאת, ולכן אני רוצה לסיים בסיפור; ב’ספר הדקדוק הפנימי‘ תיארתי משפחה ירושלמית קטנה וסימביוטית, שאינה שונה מאוד מהמשפחה שבה גדלתי. לפני שהספר פורסם, חשבתי שזכותם של הורי לקרוא אותו לפני שיקראו בו אחרים. הבאתי להם את כתב היד, והם קראו, ואבי אמר, “זה ספר יפה, אבל אתה באמת חושב שמישהו מחוץ למשפחה שלנו יבין אותו?’

ומאז, בכל פעם שמופיע תרגום נוסף של ‘הדקדוק‘ לשפה זרה, אני מביא את הספר לאבא שלי ואומר; “אתה רואה, אבא? הם הבינו“.

ובעצם, ככה אני רוצה שספריי יהיו: שהם ייקראו בארץ ובחוץ לארץ, בעברית ובסינית ובטאמילית, ושאבא שלי יחשוב שרק המשפחה שלנו תוכל להבין אותם”.

0
0



אודות הכותב

משה נעים

עורך אתר כאן ישראל ("כאן נעים") בלי מורא ובלי משוא פנים. עיתונאי מגיל 14. עובד כיום באינטרנט. בן 70, אב לעורך דין אלירן נעים. לר' אביב נעים ול-חלי כהן-נעים, סבא מאושר ל-7 נכדים; רפאל, דוד, אוריאן, מילה שרה, אריאל, עלמה ו-אביגיל. המוטו; "אילו לחיים הייתה מהדורה שנייה, הייתי מתקן בה את כל השגיאות...".

Add Comment

Click here to post a comment

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ארכיון כתבות ‘כאן ישראל’

ברכת ראש הממשלה נתניהו ליום העצמאות ה-75

הדלקת המשואות ופתיחת חגיגות יום העצמאות

דבר ראש הממשלה ביבי נתניהו

דילוג לתוכן