באופן אישי אני לא חושב שירידה מהארץ היא פתרון נכון! צריך להישאר כאן במטרה להילחם על שינוי סדר העדיפויות; פחות סובסידיות למתנחלים ולחרדים ויותר לטובת צרכים של כלל האוכלוסייה.
לפני כשבועיים התפרסמה כתבה מאת אתי אברמוב במוסף “24 שעות” של העיתון “ידועות אחרונות”, שעסקה בתופעת הירידה מהארץ, דווקא על רקע הרגיעה במצב הביטחוני. במסגרת הכתבה רואיינו מספר זוגות ישראלים שהחליטו לעזוב את ישראל ולהגר לארצות שמעבר לים.
AdirBinyamini_t180X123k-n_15-9-05_01.jpg
השאלה המרכזית שנשאלה הייתה למה דווקא עכשיו שחלה הפוגה בפיגועים ושיפור בביטחון האישי? התשובות שניתנו לא הפתיעו בוודאי רבים מהקוראים, שידעו בדיוק להזדהות עם הנסיבות שהובילו להחלטה לעזוב; הנטל הכלכלי, הניצול המחפיר בשוק עבודה והשכר נמוך וכמובן המרוץ המטורף להשגת רמת חיים סבירה, כשחלק לא מבוטל מהחברה אינו משתתף בשוק העבודה.
דני קאופמן (42) שעזב עם אשתו ענת וילדיהם סיפר לכתבת העיתון אתי אברמוב: “… אני עבדתי כמו ארבעה אנשים. הבטיחו לי קידום ובינתיים, ניצלו אותי במשכורת. גני ילדים עלו הון תועפות, כמעט כמו משכורת שלמה… אף פעם לא מצאתי עבודה שתסדר אותי כלכלית ומנטאלית”.
ישראלי שחי באוסטרליה נימק את החלטתו להגר מכאן ב”מרוץ המטורף בישראל, שעות העבודה המופרכות, היעדר תרבות פנאי, ממשלה שלא דואגת לאזרחיה אלא למגזרי המיעוטים (מתנחלים, חרדים), שיעור השתתפות מצחיק בכוח העבודה, קומבינות, תככים, צומת גלילות הפקוק כשיש בהתנחלות כביש עוקף של עוקף”.
הפרופיל של העוזבים את ישראל הם לא בהכרח מובטלים או כאלה שסבלו חרפת רעב, אלא כאלה שפשוט נמאס להם משעות העבודה המטורפות שצריך להשקיע במטרה להשיג איכות חיים סבירה ולא יותר מזה.
גלית וימי פיקלה ושני ילדיהם שהיגרו לפינלנד, ספרו בכתבה, כי עזבו לאחר שעשו מבחינתם “כל דבר על מנת להישאר בישראל”. גלית: “בהתחלה ראיתי בירידה מהארץ סוג של בריחה. זה לא עוד פיגוע, עוד מלחמה, או עוד קריסה של עסק. זה היה הכול ביחד, והעיקר המצב הכלכלי. שנינו עבדנו כדי לשלם למשכנתא לדירה בבת-ים ולא היו לנו חיים. לא היה לנו זמן לזוגיות, את הילדים ההורים שלי גידלו. מה ששבר אותנו היה שבעלי פוטר מהעבודה וכבר שלוש שנים אנחנו מתקשקשים על הפיצויים…”.
פעם עבודה הייתה עבודה
התיאורים והנימוקים שניתנו בכתבה משקפים מציאות בה חיים רבים מבני מעמד הביניים בישראל בגילים 25 עד 40. מדובר באקדמאים שנאלצים לעבוד בעבודות שוחקות תמורת שכר נמוך, ללא כל עתיד כלכלי מובטח בעבודה, או סיכוי כלשהו להגיע לדירה שתהיה אי פעם בבעלותם. התחושה השלטת בקרבם היא שלמדינה הזאת “אין יותר מידי מה להציע לצעירים שלה”.
לא פלא אם כך שאת המפלט שלהם הם מוצאים מחוצה לה. הפתיחה המסיבית לפני כ-15 שנה של המכללות האקדמאיות הביאה למעין “זילות של התואר האקדמי”, ולא מעט צעירים המחזיקים בו, גילו לפתע שאין לתואר כמעט כל משמעות בתחומים מסוימים של שוק העבודה.
לפני מספר שבועות, בזמן ששהיתי בתור לרופא השניים שלי, נתקלתי במקרה בפנסיונר של העירייה שטען, כי בדור הנוכחי שלנו “הצעירים נהיו מה זה טמאים(!) במקום לנסות להשיג דירה בכוחות עצמם הם מחכים בצד כדי לרשת את ההורים”. מיד אחר כך הוא הוסיף, כי בניגוד לתקופה שלו שבה “עבודה הייתה עבודה, היום הכול דרך חברות כוח אדם, בלי פנסיה ותנאים סוציאליים”.
יש הרבה אמת בדבריו המשקפים פחות או יותר חלק גדול מהמציאות הקשה; תאגידים רבים בשוק מוצאים היום לפנסיה מוקדמת עובדים בגילאים 45-55, את אותם עובדים עם תנאי השכר הגבוהים והדרגות הגבוהות, זאת במטרה להכניס כוח אדם צעיר וזול אותו ניתן לנצל בתנאי שכר מופחתים. בסיטואציה כזאת אין כמובן לאף שכיר ביטחון כלכלי מובטח.
אין ספק, כי מדינת ישראל, אינה יכולה לשאת עוד את הנטל של מימון אוכלוסיות שלמות שלא משתתפות בשוק העבודה, המתקיימים מקצבאות. מעמד הביניים קורס ולא מסוגל לסחוב על גבו את היתר שצריך לפרנס אותם מסיבות שונות. הייאוש שנוצר בקרב דור צעירי מעמד הביניים גורם לכך שחלקם מחליט לעזוב ולנסות את מזלו בחו”ל. כך מאבדת המדינה אזרחים טובים שעבדו לפרנסתם, שלמו מיסים ולא היו לנטל על החברה.
הירידה אינה פתרון
באופן אישי אני לא חושב שירידה מהארץ היא פתרון נכון! צריך להישאר כאן במטרה להילחם על שינוי סדר העדיפויות; פחות סובסידיות למתנחלים ולחרדים ויותר לטובת צרכים של כלל האוכלוסייה.
מדינת ישראל, השקיעה מיליארדים ברצועת עזה במקום בצרכים האמיתיים של המדינה הזאת. חוץ מזה, ממה שאני התרשמתי, רוב המהגרים הישראלים בחו”ל מתחברים באופן טבעי לישראלים אחרים ומקימים מעין קהילות של “ישראל קטנה” במדינתם החדשה.
רובם נשארים בסופו של דבר ישראלים ורק חיים בחוץ לארץ. הם עוקבים באופן קבוע אחרי מה שקורה בישראל באמצעות אתרי האינטרנט וישנם גם כאלה שאפילו מינויים על קבלת עיתוני יום שישי במשלוח מיוחד לחו”ל. בערים עם ריכוזי ישראלים רבים, ישנם לא מעט חנויות המוכרות תוצרת ישראלית ולא מעט לקוחות נוסעים מרחקים ארוכים רק במטרה לקנות “פסק זמן” או “מילקי”.
הדבר מוכיח לדעתי שלמרבית הישראלים, נותרת עדיין זיקה עמוקה לישראל והיו מעדיפים בנסיבות אחרות להישאר בארץ. כדי שהייאוש מהמצב כאן יותר נוח משם, צריך לעשות שינוי חד ודרסתי בסדר העדיפויות הלאומי.
___________
הכותב: אדיר בנימיני, חבר מועצת עיריית נתניה. בעל תואר שני (M.A) במדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר שימש כיועץ שר הפנים לענייני תכנון ובניה, כבאות והצלה ורישוי כלי ירייה. מועמד מס’ 18 ברשימת שינוי לכנסת ישראל.
Add Comment