פוסט נוקב של גיורא אלדן, על גלי בהרב-מיארה היא היועצת המשפטית לממשלה, מעורר סערה ברשת ומציב מראה נוקבת ופחות מחמיאה מול הליכי המשפט וגרירת הרגליים של מערכת אכיפת החוק; האולם מלא עד אפס מקום.
השופטים כבר יושבים על כס כסאותיהם, הציבור ביציע מחכה במתח, והשאלה שמתעופפת באוויר פשוטה וחדה; “תשובתך להמלצתנו למחיקת סעיף השוחד?“
אלא שבמקום תשובה עניינית, התשובה עצמה יוצאת לחופשה.
אל האולם נכנסת הגברת עטורת הסמכויות, כשהיא גוררת אחריה רכבת ארוכה ומתפתלת של נימוקים, תקדימים, ועדות, עקרונות, איזונים ושיקולים.
הכול יש ברכבת הזו – רק דבר אחד קטן ופעוט חסר בה; תשובה.
השופט משתעל קלות בנסיונו לקבל מענה. שתיקה. הוא חוזר ושואל שוב. אך השתיקה, כך נראה, כבר קיבלה קביעות באולם.
איזו קומדיה מפוארת ומרירה מתרחשת מול עינינו; כשאזרח פשוט מתמהמה במתן מענה לבית המשפט, המערכת ממהרת לנזוף בו ומכנה זאת; “זלזול בהליך המשפטי“.
כשהשר מתמהמה, הפרשנים באולפנים קוראים לזה; “משבר חוקתי“.
▰ גלי עושה קרקס: כשהיועמ”ש והמערכת מושכים זמן, הצדק נשאר לבדו
וכשהיא – היועצת המשפטית – מתמהמהת, פתאום השתיקה הופכת ל”כלי עבודה“, העיכוב מוגדר כ”תפיסת עולם“, והזמן עצמו מתבקש בנימוס להמתין במסדרון.
הרי מוסדות דמוקרטיים ומשפטיים אינם מתקיימים מכוח דרשות חוצבות להבות על כבוד.
הם מתקיימים מפני שגם בעלי הכוח הגדול ביותר יודעים שהם מחויבים לענות כשהשופט שואל.
אם כל רשות תחליט על דעת עצמה שהיא מגיבה רק כשהדבר נוח ומציע לה יתרון, בית המשפט יהפוך בסופו של דבר לתיבת דואר יתומה שאיש אינו טורח לרוקן.
איזה קרקס מפואר. הליצנים מטיפים לכבאים על בטיחות אש, והכבאים מלמדים את הליצנים איך להדליק גפרורים.
והקהל? הציבור כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות. הוא רואה את אותם תרגילים ממש מופעלים מכל הכיוונים;
אלה מושכים זמן בשם המשילות והסמכות, ואלה מושכים זמן בשם שלטון החוק והפרוצדורה.
כל אחד מן הצדדים עטוף בדגל אחר, אבל השעון שנמרח ודופק על חשבון הציבור הוא בדיוק אותו שעון.
ובסוף הערב, כשהאורות כבים ויורד המסך – הצדק נשאר על הבמה לבדו, מחפש מישהו אחד שטרח באמת לענות לו.
