“זו אבדה איומה” אמר אמש בנו הד”ר רפי קישון, שסיפר כי אביו אף עבד לאחרונה על ספר חדש. קישון השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים – רפי, אמיר ורננה – ונכדים.
Ephraim Kishon_t180k-n_30-1-05_02.jpg
אפרים קישון, הסאטיריקן ומגדולי הסופרים של ישראל, הלך בשבת לעולמו בביתו שבשוויץ בגיל 81. קישון, נפטר מדום לב. גופתו תגיע לישראל ביום שני והלוויה תתקיים ביום שלישי, בבית העלמין ברחוב תל חי בתל אביב, שם קבורים סופרים ואמנים ידועי שם. המועד הסופי טרם נקבע.
בין יצירותיו הבולטות של קישון בספרות ובקולנוע; “סאלח שבתי”, “השועל בלול התרנגולות”, “סליחה שניצחנו”, “הגביע הוא שלנו”, “ארבינקא”, “תעלת בלאומילך” ו”השוטר אזולאי”.
קורות חייו
אפרים קישון, נולד כפֶרֶנְץ הופמן, ב-23 באוגוסט 1924 בבודפשט (הונגריה). בשנת 1944 נכלא במחנה ריכוז בהונגריה. הועבר למחנה ההשמדה סוביבור בפולין והצליח לברוח משם. כאשר חזר לבודפשט מצא שממשפחתו נותרו בחיים הוריו ואחותו.
סיים שם בית-ספר גבוה לאמנות פלסטית, שבו למד פיסול וציור. עם תום לימודיו החל לפרסם מאמרים הומוריסטיים, ושינה את שמו לפֶרֶנְץ קישהונט.
בשנת 1949 ברח עם אשתו מהונגריה ועלה ארצה. פקיד הסוכנות אשר קלט אותו שינה את שמו לאפרים קישון.
Ephraim Kishon_salah sbati_t180k-n_01.jpg
הוא גר בתחילה במעברת “שער העליה” שבחיפה, ממנה עבר לקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר, ואת זמנו הפנוי ניצל ללימוד עברית. משם עבר לשיכון עממי, כשהוא נוהג על אופנוע, אותו כינה באהבה “הדוקטור”. הוא החל ללמוד באולפן את השפה העברית, אך עד מהרה השתלט עליה בצורה כזו שהחל מרעיף עליה חידושים משלו.
את דרכו בעיתונות הישראלית החל בשנת 1951 בכתיבת טור סטירי בעיתון היומי בעברית קלה “אומר”. באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון בעברית, “העולה היורד לחיינו”, שם סמלי לחוויותיו בראשית דרכו בארץ. בשנת 1952 עבר לכתיבת טור סטירי קבוע בשם “חד-גדיא” בעיתון “מעריב”, טור שבכתיבתו התמיד במשך 30 שנה.
עד מהרה החל להתפרסם כסופר, סטיריקן ומחזאי, ובמהלך השנים כתב כחמשים ספרים אשר תורגמו לעשרות שפות והפכוהו לסטיריקן בעל מוניטין עולמי.
כתב מערכונים לתוכניות סטיריות בתיאטרון. מחזהו הראשון “שמו הולך לפניו” הועלה בשנת 1953 בתיאטרון “הבימה”, ומאז כתב עשרות מחזות שהעלו כמעט כל התיאטרונים בארץ.
את הקריירה שלו בעולם הסרטים החל ב-1963 עת הועלה על הבד סרטו “סאלח שבתי” אותו כתב וביים, שהיה סאטירה נוקבת על החברה בארץ, בה נתקל עולה חדש מארצות המזרח (אותו שיחק חיים טופול בצורה משכנעת).
Ephraim Kishon+Bomba Tzur_100k-n_01.jpg
סרטו “תעלת בלאומילך” מ-1969 היווה פרודיה על הביורוקרטיה במדינה, בה יכול משוגע לברוח מבית-חולים לחולי-נפש, להגות במוחו הקודח כריית תעלה בלב תל-אביב (במטרה להופכה ל”ונציה של הים התיכון”) ועוד זוכה בביצוע משוגתו לעזרה מצד נציגי המימסד, שמסייעים לו בחדווה.
סרטו “השוטר אזולאי” זכה להצלחה עצומה בעולם, קיבל את פרס גלובוס הזהב, והיה מועמד לפרס אוסקר. במיוחד זכור משחקו המרגש של שייקה אופיר בסרט, שהזדהה עם התפקיד לחלוטין (אי-אפשר לשכוח את הרגע בו הוא עוזב את המשטרה, לאחר שטענו שהוא נכשל בתפקידו, כשהוא סוקר מצעד של שוטרים שבאו כמחווה להפרד ממנו, ואופיר נראה מזיל דמעות אמת).
בשנות התשעים הופקה סדרת טלוויזיה בשם “יסורי אפרים” עפ”י סיפורים מתוך “ספר משפחתי”.
אפרים קישון נחשב חבר במה שכונה בחיבה ה”מאפיה ההונגרית” בארץ, עמה נמנו גם יוסף (טומי) לפיד והקריקטוריסט דוש.
קישון, שספריו זכו להצלחה רבה במדינות הדוברות גרמנית, היגר לפני שנים רבות לשוויץ, תוך שהוא משמיע ביקורת על ירידת קרנו בישראל. הוא מתגורר בעיירה אפנצל (Appenzell) שבצפון שוויץ.
בשנת תשס”ב זכה בפרס ישראל בקטגוריה של תרומה לחברה.
The Policeman Azulay_100k-n_01.jpg
בשנת 2003 החלה הוצאת הספרים “ידיעות אחרונות” בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצא לאור בשנת 2004 הספר “נקמתו המתוקה של פיקאסו”. ספר זה אינו ספר הומוריסטי, אלא מציג את ביקורתו החריפה של קישון על האמנות המודרנית. גישתו החריגה של הספר זיכתה אותו בביקורות קשות של עוסקים באמנות מודרנית בישראל.
לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, חוה, התחתן בשנת 1959 עם אשתו השנייה, שרה, שנפטרה בשנת 2002. בשנת 2003 התחתן בשלישית, עם ליזה ויטאסק. מאשתו הראשונה נולד בנו רפאל (רפי), ומאשתו השנייה נולדו ילדיו עמיר ורננה. בני משפחתו מרבים להופיע ביצירתו.
יצירתו
השפעתו של קישון על התרבות הישראלית היא עצומה, וניכרת בעיקר במושגי הלשון שהמציא אך גם כמבקר חברתי ביצירותיו הכתובות, הממוחזות והמוסרטות. סאלח שבתי, שם שהפך למושג, היה למעשה השתקפות סיפור קליטתם של עולים מארצות מצוקה.
Ephraim Kishon_salah sbati_t180k-n_02.jpg
מצד שני, גיבור הסרט מגלם דמות של עולה ערמומי אשר יכול להשיג את שלו מהמימסד האטום והמטומטם, במיוחד בתקופת מלחמת בחירות. גם התיאור בסרט של החלפת השלטים ביערות, בכל פעם שבא תורם אחר, הוא ביקורת נוקבת על החברה. השפעת הסרט, שהוצג בהצלחה רבה בחו”ל, היתה כה חזקה עד שיהודים החלו לחשוב אם להמשיך ולתרום למגבית.
גיבוריו של קישון: ארבינקא, שטוקס האינסטלטור, השחקן ירדן פודמניצקי ואחרים הפכו לחלק בלתי נפרד מן המציאות הישראלית.
קישון, התעמת עם המבקר הנודע חיים גמזו, על רקע ביקורותיו הנוקבות על מחזותיו. גמזו שהתפרסם כמבקר חריף ונוקב (על המחזה “סמי ימות בשש”, כתב ביקורת קצרה ביותר – “לדידי יכול היה למות בחמש”), זכה להיות למושג ולפועל מידי קישון. “לגמוז” משמעו לבקר בצורה קטלנית ביותר.
האירוניה של אפרים קישון, כלפי המימסד היתה חדה אך ההומור שעטף אותה הפכה להיות נטולת בוטות. למשל: בביקורתו על איכות המימסד השולט הוא קבע כלל באחת הסטירות שלו “הרי זה מכבר ידוע שכל שר בממשלה מקבל תיק בו אין לו כל מושג”. חוש ההומור היה מגיע לנימה כזו של דקות, אפילו בפרט הבא: מקובל שלפני המצעד הצבאי ביום העצמאות מפקד המצעד ניגש לכבוד הנשיא ומבקש רשות לפתוח אותו. “ומה יהי אם הנשיא יסרב לתת רשות כזאת?” שואל בנימה “מודאגת” קישון באחת ההומורסקות שלו. הברקה מסוג שונה נשאלת בחיבור הומוריסטי אחר: “מה היתרון של כובע מזכוכית?”, תשובה: “כשנופל לא צריך להרים אותו”.
Ephraim Kishon_t180k-n_01.jpg
למרות הביקורת, לפעמים הנוקבת, של קישון, בממסד ובמה שמתרחש במדינה, במבוא לאחד מקבציו הוא מתאר כל מיני מאפיינים שלה, ושימו לב לשורה התחתונה:
“זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם.
זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת אך תושביה מקבלים “אולקוס” דווקא מן השכנים למעלה.
זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה,
זוהי הארץ שלי!”
<!–kison_01.htm–>
קישורים:
אפרים קישון, באתר פרס ישראל
אריאנה מלמד, סליחה שצחקנו, ב-ynet.
אפרים קישון, האמנים המודרנים חולי רוח
ראיון של מולי שפירא עם אפרים קישון ועם יאיר גרבוז, על ספרו של קישון “נקמתו המתוקה של פיקאסו”.
המידע הובא מתוך אתר ויקיפדיה
Add Comment