שמועות על הכלאות בין קופי-אדם גדולים (שימפנזה, בונובו, אורנג-אוטן וגורילה) ובני-אדם נשמעות לא פעם. קיריל רוסיאנוב (האקדמיה הרוסית למדעים, במוסקבה) פרסם לאחרונה, מאמר יסודי, הסוקר את הניסיונות הכושלים ליצור הכלאות בין בני-אדם לקופי-אדם באמצעות הזרעה מלאכותית.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
מדען ותעשיין בעלי-חיים. סיפורן של ההכלאות בין בני-אדם לקופי-אדם מתמקד בקריירה של המדען איליה איוואנוביץ’ איוואנוב (Ilya Ivanovich Ivanov), רוסי, יליד 1870. בהיסטוריה הרוסית ובהיסטוריה החקלאית העולמית, מוכר איוואנוב כחלוץ ההזרעה המלאכותית ב”חיות משק“. בשנים האחרונות של המאה התשע-עשרה, עסק איוואנוב בהפריה מלאכותית של חיות גדולות, כגון; סוסים. עד לאיוואנוב, היו הניסיונות בהזרעה מלאכותית בגדר סקרנות מדעית.
אולם הוא פיתח טכניקות להחדרת קטטר שקצהו ספוג בזרע לעומק הנרתיק של סוסות עד לתוך הרחם. הדיוק הבטיח אחוזי הצלחה גבוהים ושימוש במנת זרע אחת להפריית מספר גדול של סוסות – פי עשרה בקירוב משיעור ההפריות בהזדווגות הטבעית. איוואנוב הפך את המדע לבסיס של תעשייה.
הוא עמד בקשרים הדוקים עם משקים חקלאיים, פיתח שיטות לעבודה בתנאי שדה ועד מלחמת העולם הראשונה, הזריע 6,804 סוסות ויותר מאלף רחלות (כבשים). איוואנוב עסק גם בהכלאות בין מינים שונים של יונקים ועופות, מתוך סקרנות מדעית גרידא.
█ הזרעה מלאכותית; מוסר וכדאיות
הזרעה מלאכותית; מוסר וכדאיות. שיטותיו של איוואנוב נתקלו בספקנות. הן ביחס לבני-אדם והן ביחס לבעלי-חיים אחרים, רוב האנשים האמינו, שההזדווגות הטבעית נחוצה לבריאות הוולד, וכן לתקינות קשרי הנישואין.
אולם עבור איוואנוב, המדען, הנקודה החשובה הייתה האפשרות להזריע במהירות המוני סוסות וחיות אחרות בזרע של “זכרים מובחרים” – כלומר, ליצור חיות “רווחיות” במהירות רבה יותר ממה שניתן להשיג באמצעות ברירה מלאכותית. שאיפות דומות ל”מודרניזציה” בכל מחיר, אפיינו את רוסיה במשך תקופה ארוכה. איוואנוב נהנה מתמיכת פטרונים מן האצולה, וביניהם הצאר עצמו.
המהפכה. מהפכת 1917, טלטלה את איוואנוב. משאבי המחקר שלו התדלדלו, וכמו מדענים רבים אחרים, הוא פנה לחפש את מזלו במדינות אחרות ובתחומי עניין אחרים – כגון מימוש תכניות ישנות לבצע הכלאת אדם/קוף.
מכון פסטר (פאריס) הסכים לאפשר לאיוואנוב לבצע ניסויי הכלאה כאלה במכלאת קופים גדולה שהוקמה ב 1923 בגיניאה הצרפתית (אפריקה). איוואנוב פנה לסיוע השלטונות הסובייטיים, במונחים מהפכניים ראויים: הוא הבהיר, שמדובר ב”בעיה ייחודית וחשובה עבור המטריאליזם”. דובר גם על המכה האנושה שיוכל קיומו של אדם-קוף כזה להנחית על הכנסייה ועל הדת, לשביעות רצונו של המשטר.
הרחקת השערוריות. במערב אירופה, נסבל הרעיון של הכלאת אדם/קוף כל עוד הובטח, שהדבר נערך במושבות, הרחק מהחברה ה”מתורבתת“; עבור הכובשים האירופיים, הגזעניים, המרחק בין ילידי המושבות לקופים ממילא אינו כה גדול.
אולם ההכלאות עוררו אי-נוחות רבה. בהולנד איבד חוקר את משרתו, לאחר שנחשפה תוכניתו לערוך הכלאות אדם/קוף בתחילת המאה; בעלת מכלאת קופי-האדם הראשונה (שהוקמה ב- 1912), תושבת קובה, סירבה לאשר ניסויים כאלה בגלל חשש משערורייה; ובארצות-הברית, שם קיווה איוואנוב לגייס כסף, הוא נתקל בחרדה מפני “קיצוניים דתיים“. אולם הצרפתים, הסכימו לערוך את הניסוי במושבה האפריקאית שלהם.
איוואנוב באפריקה. ב- 1927 הגיע איוואנוב למכלאה בגיניאה הצרפתית וגילה, שמתוך כשבע-מאות שימפנזים שנקנו מידי ציידים מקומיים, מתו כמחצית (ולמעשה הרבה יותר – לא מוזכר הרג במהלך הציד). איוואנוב, גילה, שאף אחד מהשימפנזים במכלאה אינו בוגר מינית. הוא שב לפאריס, בדק רשתות וסמי הרדמה, ובשובו לאפריקה החל בציד שימפנזים בוגרים.
מטרת הציד הוסתרה בקפדנות מן האפריקאים. איוואנוב אימץ סגנון מחשבה גזעני והסביר, שעליו להסתיר את הניסויים, כי האנשים המקומיים יתנגדו להכלאה – שנערכה כמובן בין אדם אפריקאי לבין הקופות – מתוך רתיעה מפני עירוב הגבולות בינם לבין השימפנזים. המושגים שבהם השתמש, דומים למושגי הרתיעה של הלבנים הכובשים מפני עירוב עם המקומיים השחורים.
█ ניסיון להזריע נשים
ההזרעות. בעלת מכלאת הקופים בקובה כתבה בצוואתה, שהיא אוסרת להזריע שימפנזות בזרע אדם, כי ראשו של הוולד יהיה גדול מדי ויכאיב לקופה האם. איוואנוב לא התחשב בשיקול זה, ונטל זרע מתורמים אנושיים אנונימיים. מתוך שאיפה לשמור על סודיות, נעזר איוואנוב בהזרעות בבנו בלבד, מה שגרם להזרעות להיערך, לדברי רוסיאנוב, ב”דרך ברוטאלית ובהולה במיוחד, מה שגרם לתיאור להיקרא כאילו מדובר באונס”. רוסיאנוב כותב, ש”הטיפול הקשוח והבלתי רגיש של איוואנוב בשימפנזות משקף אולי את הצורך שלו לפתח ריחוק פסיכולוגי בינו לבין התינוק הפוטנציאלי.” שתי נקבות שימפנזה נתפסו ונקשרו בכלוביהן.
השימפנזות נלחמו, ובנו של איוואנוב ננשך קשה ונלקח לבית-החולים. כדי שהאפריקאים לא יזהו במה מדובר, הפר איוואנוב את המלצותיו שלו על שימוש במכשירים נאותים; הוא החדיר את הזרע לנרתיק בלבד (מבלי להגיע לרחם), ובכך צמצם מאוד את סיכויי ההצלחה. הוא חזר על הזרעה של שימפנזה אחת נוספת – הפעם תחת הרדמה. כישלונן של הזרעות אלה היה צפוי – בהזרעה מלאכותית בין בני-אדם, באותה תקופה היו סיכויי ההצלחה 30%, בתנאים טובים יותר לאין שיעור.
ניסיון להזריע נשים. בשלב הבא ביקש איוואנוב להזריע נשים מקומיות בזרע של שימפנזים, בבית-חולים בקונגו. ההזרעה נועדה להיערך ללא ידיעת הנשים וללא הסכמתן. איוואנוב קיבל את תמיכתם של רופאים צרפתים אך הניסוי נמנע לבסוף על-ידי השלטונות. איוואנוב שב לברית-המועצות ב- 1927 עם 15 קופים – הבסיס לפתיחת מרכז מחקר בקופים בגרוזיה – ושם הגיבה האקדמיה למדעים בסלידה לניסיונותיו להזריע נשים ללא ידיעתן. איוואנוב נשלח לעבוד עם “חיות משק” בלבד.
המתנדבות הקומוניסטיות. האקדמיה הקומוניסטית, להבדיל מן האקדמיה למדעים, גילתה יותר אהדה לאיוואנוב. באותה תקופה, קודמו דרכה רעיונות של אאוגניקה מרצון – הפריית נשים מתנדבות בזרע של גברים גאונים, כדי “להשביח” את הגזע האנושי.
לכן, הרעיון של מציאת מתנדבות למחקר בהזרעת קופים לא היה כה זר. הפרויקט שהתגבש, הסתמך על מתנדבות, אידאליסטיות, שיסכימו לחיות תחת פיקוח מלא במשך שנה, לעבור הזרעה מזרע אורנג-אוטן ולוותר לחלוטין על הוולד.
█ הגבול שמפריד בין אדם לחיה
הפרויקט נחשב בעיני הקומוניסטים (הגברים) כחלק משחרורן של הנשים מכבלי המשפחה הבורגנית הצבועה. הפרויקט נכשל לבסוף בגלל מותו של האורנג-אוטן ה”תורם“. עד שהובאו שימפנזים זכרים למעבדה, נעצר איוואנוב (ב 1930) והוגלה לקזחסטן, במסגרת “מהפכת התרבות“.
טשטוש הגבולות. איוואנוב שוחרר ב 1932 אך מת בחודש מרץ, לאחר שבריאותו התדרדרה בכלא. ניסויים דומים בהכלאת אדם/קוף לא נערכו מאז, ככל הידוע. עם זאת, אפשרות ההכלאה שרירה וקיימת, ומדי פעם מבקשים מדענים לממשה – מול רתיעה ציבורית עזה. רוסיאנוב חושב, שהרתיעה מפני ניסויים כאלה כרוכה בפחד מפני ערעור על סדר הדברים הטבעי והנצחי.
הוא מזכיר את רתיעתו המפורשת של היטלר מפני עירובים כאלה, בגלל גזענותו – ודווקא היעדר הגזענות הבולשוויקי הוא שאפשר אותם. מסכם רוסיאנוב (עמ’ 310-311); “הגבול שמפריד בין אדם לחיה הוא, למעשה, תוצר של הבניה חברתית ותרבותית.
בסיפור זה, הוא לובש צורות שונות: כגבול שבין המטרופוליס האירופי למושבות האפריקאיות, בין הגזעים הלבנים והשחורים באפריקה, בין גברים ממין זכר לבין מתנדבות ממין נקבה, ובין האוונגארד הקומוניסטי המצומצם לבין ’ההמונים לא-מתורבתים’ העצומים, שהבולשביקים רצו לשנותם מבלי להשתנות בעצמם.”
בשורה התחתונה, הרתיעה הציבורית מפני הכלאות אדם/קוף נובעת מן השאיפה לשמר הפרדה חדה בין האדם “הנעלה” לבין הטבע “הנחות”, כפי שמבין רוסיאנוב היטב. אולם הוא אינו מבחין בעובדה, שהבעייתיות המוסרית אינה מצויה רק בטשטוש גבולות ובכפיית נשים, אלא היא שרירה וקיימת בפרקטיקות החקלאיות של ההזרעה המלאכותית, שם מגיעה הכפייה לממדים גדולים לאין שיעור מכל כפייה שעולה על הדעת בהקשר של הזרעת בני-אדם.
מקור:
Kirill Rossiianov, “Beyond Species: Il’ya Ivanov and His Experiments on Cross-Breeding Humans with Anthropoid Apes”, Science in Context Vol. 15 No. 2, June 2002, pp. 277-316.
מובא באדיבות אנונימוס – שבועון אינטרנט לזכויות בעלי-חיים.
Add Comment