השופטים; “פרופסור, סמי סמוחה, תרם רבות והשפיע על הבנת הליכי ריבוד ודמוקרטיזציה בחברה הישראלית על כל קבוצות המיעוטים שבה. ניתן לראות בעבודתו של פרופ’ סמוחה כמתווה כיוון לשיתוף ושילוב חיוביים של המרכיבים השונים בחברה הישראלית.
פרופסור סמי סמוחה – זוכה פרס ישראל בחקר הסוציולוגיה לשנת תשס”ח
שרת החינוך, יולי תמיר, הודיעה אתמול (ראשון), כי הזוכה בפרס ישראל בחקר הסוציולוגיה לשנת תשס”ח הוא פרופסור, סמי סמוחה, מאוניברסיטת חיפה מבכירי חוקרי החברה הישראלית בנושאי הגירה, אי שוויון ושסעים אתניים ולאומיים. מחקריו פורצי דרך בהבנת חברות שסיעות. בעבודותיו הוא פיתח מערכת מושגים פרשנית מרתקת המתארת ומנתחת את החברה מנקודת ראות ביקורתית.
עוד נאמר בנימוקי השופטים, יו”ר פרופ’ בלהה מנהיים, חבר פרופ’ נחמן בן יהודה והחברים: פרופ’ חנה הרצוג, יועץ השרה לפרסי ישראל פרופ’ דב גולדברגר הממונה על פרסי ישראל גב’ חיה הורביץ, כי עבודתו של פרופ’ סמי סמוחה (Sammy Smooha) היא משמעותית ומרכזית לכל חוקרי ומלמדי החברה הישראלית.
פרופ’ סמוחה ממשיכים השופטים; “תרם רבות והשפיע על הבנת הליכי ריבוד ודמוקרטיזציה בחברה הישראלית על כל קבוצות המיעוטים שבה. ניתן לראות בעבודתו של פרופ’ סמוחה כמתווה כיוון לשיתוף ושילוב חיוביים של המרכיבים השונים בחברה הישראלית. עבודתו של פרופ’ סמוחה מעוגנת בהשוואות בין תרבותיות במסגרת גלובאלית, והיא ידועה ומוכרת בעולם.
פרופ’ סמוחה תרם רבות לפיתוח הסוציולוגיה בישראל, הוא מעורב חברתית מעבר למחקר האקדמי והעמיד תלמידים” – על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ’ סמי סמוחה ראוי לפרס ישראל בחקר הסוציולוגיה לשנת התשס”ח-2008.
פרופ’ סמי סמוחה – קורות חיים
נולדתי בבגדד ב-1941, מספר חודשים אחרי “הפרהוד”, הפרעות ביהודי עירק. אימי שהיתה אז בהיריון עימי ניצלה בנס, בעוד שאבי נפגע קשה. עד לעלייה לארץ ב-9.4.1951 התגוררה המשפחה בכמה ישובים ברחבי עירק שבהם כיהן אבי כמנהל תחנת רכבת, כך שגדלתי עם ילדים ערבים בכפרים קטנים. בחודשי ההמתנה לעלייה בבגדד סבלה המשפחה מרדיפות ומאובדן רכוש. ילדותי בעירק ספוגה בנופים ובתרבות ערבית, שהשאירו בי משקעים עמוקים לא נעימים.
החיים בארץ החלו במעברת קריית אונו באוהל למשפחה בת 9 נפשות. אבי הפך לשוטר זוטר, אימי נשארה כל חייה עקרת בית שלא ידעה עברית, בעוד שאחיי בני העשרה יצאו לעבודות כפיים. בעקבות השיטפונות במעברות הוציאו אותי מהבית, במסגרת “מבצע קורת גג”, לחיים במנזר שבעמק המצלבה בירושלים, בחסות הצבא. אלה היו שמונה חודשים שבהם עברתי “חינוך מחדש” בישראליות עברית שהוטבעה בי ובעבודתי המדעית במשך שנים.
“קורס ההתערות”, כך קראו לו, נטע בי את הרצון לגייס את כל כוחותיי לצאת בעצמי מהמצוקה ואת האמונה באפשרות זו. במשך שלוש שנים הוכרתי בשם “סביון” (שיבוש של “צביון”), שניתן לי לציון זהותי הישראלית החדשה. את בית-הספר היסודי סיימתי בהצטיינות, זכיתי ב”סקר”, אך בקשתי להתקבל לביה”ס “תיכון חדש” בעיר תל-אביב נדחתה. את התיכון השלמתי בבי”ס לא-מוכר חדש ב-פרדס כץ. כדי לממן את עצמי, עשיתי את כל חופשות הלימודים מגיל 10 עד 22 בעבודה מזדמנת בחקלאות ובחום השמש, שכלפיהם אני חש אי-נוחות מאז ועד היום.
הלכתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן משום שלא היו לי האמצעים ללמוד אז ב-אוניברסיטה העברית. חיש מהר, התברר לי שאין לי עניין בפסיכולוגיה, המקצוע הראשי והיוקרתי שבו בחרתי, משום שלא מצאתי בה כלים להתמודדות עם השאלות שהעסיקו אותי – הגירה, אי-שוויון ו-שסעים אתניים. דווקא הסוציולוגיה, המקצוע המשני והלא מבוקש שלמדתי כברירת מחדל, קסמה לי, כי התייחסה לסוגיות אלה.
ברם, לא הצלחתי לישב את ההסברים שהוצעו על-ידי הסוציולוגיה הישראלית דאז עם ניסיוני האישי וחשתי צורך נפשי לחפש בעצמי תשובות יותר מספקות. לאחר סיום הלימודים לתואר ראשון (בהצטיינות) ושירות צבאי בתור קצין מחקר לפסיכולוגיה, החלטתי לצאת ללימודים בחוץ לארץ משום שחיפשתי פרספקטיבה סוציולוגית חלופית וגם משום שלימודי הסוציולוגיה שלי באוניברסיטת בר-אילן לא הוכרו אז על-ידי האוניברסיטה העברית.
ב-1966 התחתנתי ויצאתי מייד ללימודים מתקדמים בסוציולוגיה ב-UCLA. הגעתי לארצות הברית בשנותיה התוססות ביותר – התנועה לשוויון זכויות, המאבק נגד מלחמת וויטנאם ומרד הסטודנטים. למרות שהייתי סטודנט זר, השתתפתי בחלק מהאירועים. הייתי גם עד לזעזועים שעברו על הסוציולוגיה האמריקנית והצטרפתי לקבוצה של סטודנטים ומורים במחלקה לסוציולוגיה ב-UCLA שחתרו לקדם חשיבה סוציולוגית ביקורתית ורדיקלית. חשתי טלטלה אינטלקטואלית כאשר חזרנו ובחנו את הנחות היסוד המדעיות והאידיאולוגיות של הניתוח הסוציולוגי.
למדתי אצל פרופ’ ליאו קופר, יהודי דרום אפריקאי מתנגד משטר שהיגר ללוס אנג’לס ובאמצעותו הכרתי את האנתרופולוג מ.ג. סמית, שיחד פיתחו את האסכולה הפלורליסטית לחקר חברות שסועות. למדתי גם אצל הורטון המרקסיסט, גידנס הסטרוקטורליסט וטרנר הפסיכולוג החברתי. גיוון הגישות חידד את רגישותי לנקודות מבט תיאורטיות מנוגדות ולנרטיבים שונים. למדתי להתייחס בספקנות לכל גישה מדעית ואידיאולוגית, לפרש עדויות סותרות ולחפש סינתיזה בין גישות חלופיות.
את עבודת הדוקטורט כתבתי על השסע העדתי בישראל והשוואתו עם השסע הדתי-חילוני והשסע הערבי-יהודי. בעת הכתיבה לימדתי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. שם זכיתי בשיח אינטלקטואלי מעמיק ובחברות עד היום עם פרופ’ פייר ון דן ברג, מהמובילים בסוציולוגיה המשווה של חברות שסועות לעומק וממנהיגי הזרם הפלורליסטי.
עד לשובי לארץ ב-1974 לעבודה כמרצה לסוציולוגיה ב-אוניברסיטת חיפה, פירסמתי מאמר על תנועת הפנתרים השחורים בישראל ומאמר (ביחד עם פרופ’ יוחנן פרס) על הפער העדתי. גיבשתי גישה ביקורתית משלי במהלך עיבוד עבודת הדוקטורט לספר שפורסם ב-1978 על-ידי אוניברסיטת קליפורניה ורוטליג’. בספר זה, Israel: Pluralism and Conflict, ערכתי ניתוח ביקורתי של החברה הישראלית בהתבסס על השסע העדתי והנרטיב המזרחי. מודל הניתוח שהוצג בספר יושם על חברות אחרות, אך הספר תרם בעיקר להתפתחותה של הסוציולוגיה הביקורתית בישראל.
התסיסה האינטלקטואלית נמשכה בשנות השבעים המאוחרות באוניברסיטת חיפה. שם מצאתי שותפים לערעור על הזרם המרכזי בסוציולוגיה הישראלית וגיליתי את הפן הערבי בדמותם של תלמידים ומורים ערביים ומכוני מחקר שעסקו בשסע היהודי-ערבי. החלטתי להתמסר כולי לחקר אמפירי של שסע זה, שנראה לי כחמור ביותר וכמנוף לחקר משווה של חברות שסועות בכלל והחברה הישראלית בפרט.
במשך כארבעה עשורים חקרתי את השסע הזה בדרכים שונות: סקרי עמדות של הציבור היהודי והציבור הערבי, סקרי מנהיגות, ניתוחים מוסדיים והשוואות שיטתיות בין שסע זה לשסעים אתניים ולאומיים בחברות אחרות. מימצאי מחקריי התפרסמו במספר ספרים ובעשרות מאמרים באנגלית ובעברית.
מחקריי על השסע הלאומי בישראל הובילוני למסקנה שהגישה השלטת מאז ועד היום, שאותה אימצתי בראשית דרכי, לפיה יחסי ערבים-יהודים נמצאים על מסלול של ניכור, הקצנה ועימות אלים, היא מוטעית. מסקרי עמדות של ערבים ויהודים, שערכתי בשנים 2007-1976, הסתמנה מגמה של “התקרבות הדדית” בין הצדדים, שאותה פיתחתי כגישה חלופית לגישה השלטת. השינוי לרעה במגמה זו שהתחולל לאחר רצח רבין חיזק בי את ההכרה שמדיניות היא גורם מרכזי בעיצוב עמדת האזרחים הערבים כלפי הרוב היהודי והמדינה, שכן המפנה לרעה נבע מהרעה אחרי 1995 במדיניות כלפי המיעוט הערבי והעם הפלסטיני.
תמיד חשבתי שמעמדם של האזרחים הערבים נקבע גם על-ידי אופי המדינה ולא רק על-ידי מדיניותה, אך רק בסוף שנות השמונים התחלתי לחקור את טיב המשטר הישראלי. גיליתי שישראל אינה תואמת את המשטרים הנהוגים במדינות המערב, כמו ארצות הברית וקנדה, מדינות שבהן חייתי והכרתי היטב.
בהעדר של דגם משטר ידוע שניתן היה לשבץ בו את ישראל, נאלצתי לנסח מודל חדש שאותו כיניתי “דמוקרטיה אתנית”, שהוא הכללה של “מדינה יהודית ודמוקרטית”. המודל מציע הסבר למצב של מיעוטים במדינות לאום החפצות לשמור על דמוקרטיה בלי לוותר על עליונות של קבוצת הרוב ובכך הן נקלעות לסתירה מהותית בין שני עקרונות ארגון של
Add Comment