דבר נשיא המדינה

שמעון פרס הושבע לנשיא התשיעי של מדינת ישראל

0
0

ראש הממשלה, אולמרט; “אדם שאין מקובל ממנו בעולם כולו ויש כלפיו יחס שמקרין על המדינה כולה” ■ פרס; נער הייתי וְגַם זָקנתי. עיני ראו את ישראל בְשעוֹתֶיה הַקשות ביותר, וגם ברִגעי הישג והתרוממות רוח.
שמעון פרס הושבע לנשיא התשיעי של מדינת ישראל
שמעון פרס הושבע לנשיא התשיעי של מדינת ישראל

עכשיו זה רשמי. היום כ”ט תמוז תשס”ז, ב-15 יולי 2007, שמעון פרס (84), הוא מהערב נשיא מדינת ישראל התשיעי. בפני קהל של כאלף מוזמנים רעייתו של פרס, סוניה, לא הגיע לטקס ו-120 חברי כנסת, עמד פרס על בימת הנשיאות באולם המליאה של הכנסת, הרים את יד ימינו, הניח את ידו השמאלית על התנ”ך והצהיר אמונים כנשיא התשיעי של מדינת ישראל. יו”ר הכנסת והנשיאה בפועל, דליה איציק, קראה; “יחי מדינת ישראל” וחברי הכנסת השיבו לה; “יחי, יחי, יחי”.

קודם לכן, בליווי פרשים ואופנועים, משמר כבוד של כל זרועות צה”ל, האוויר והים ויחידה של משמר הכנסת וברוב והדר ועם, הוביל פרס, תהלוכה בדרכו בטיילת חדשה אל משכן כנסת כשהניח זר למרגלות אש התמיד לזכרם של חללי מערכות ישראל.

בנאום השבעתו שנשא מיד לאחר הצהרת האמונים, אמר שמעון פרס, הנשיא התשיעי של מדינת ישראל; “שוב איני שליח מפלגה אלא נאמן של העם. מרגע זה, אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל”.

הנשיא הנבחר עורר אי נוחות בקרב חוגי הימין ערב השבעתו כאשר העניק ראיון לסוכנות הידיעות אי-פי (AP) ובו אמר, פרס, כי; “לא יפסיק את מאמציו להשגת שלום עם הפלסטינים. לדבריו, כדי להשיג את השלום יהיה על ישראל לסגת מחלקים נרחבים מהשטחים שנכבשו ב-1967.

“עלינו להיפטר מהשטחים האלה”, הדגיש, פרס, כי להערכתו מדובר בעמדת הרוב בישראל… אכבד את המיעוט ולא אעליב אותו… אך לא שיניתי את אמונותיי ועקרונותיי”.

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אמר, היום, כי; “זהו יום גדול לישראל. פרס הוא אחד האישים הבולטים ביותר בתולדות המדינה. הוא אדם שאין מקובל ממנו בעולם כולו ויש כלפיו יחס שמקרין על המדינה כולה”.

להלן הנוסח המלא של נאום טקס ההשבעה במליאת הכנסת

גְבִרְתִי הַיושבת רֹאשׁ, עמיתי חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת, רעי לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה בַּמֶּמְשָׁלוֹת הַשּׁוֹנוֹת, בְּמַעֲרֶכֶת הַבִּטָּחוֹן, בָּחַיִּים הַפּוֹלִיטִיִים וּבָהִתְיַשְּׁבוּת הָעוֹבֶדֶת, נכבדי כֻּלָּם.

אני ניצב היום נרגש ואסיר תודה על האמון שנתתם בי בשם העם. אמונכם יקר לי, הוא מֵטיל עלי חובה גדולה, שאותה אשא עימי כנשיא המדינה ביראה, ובתחושת שליחות עמוקה. אני מתחייב לטַפֵח ללא הרף את אותם חוטי אריג עדינים השוזרים אותנו יחד כאומה, כאשר יש בתוכנו בעלי דעות שונות הנאבקים עליהן בחירוף דעת, וצריך לזכור תמיד שאנו בניה ובנותיה של ארץ ישראל אחת. אין לנו, ואנו לא מחפשים, ארץ אחרת.

אתם, כאן בכנסת, תוסיפו לקַיים את הפוּלמוּס הקִיומִי, כי כַך צריך בפרלמנט דמוקרטי. ואילו אני אתמסר אל המאחד, שלא יפגע בסערה מתלהטת.

בליבי דָרִים היום יחד שִמחה מול האתגר שהטלתם עלי, אך גם עַצְבוּת של שעת פרידה.

אני עוזב את הבית הזה- ליבה הפועם של הדמוקרטיה הישראלית – אחרי שחבשתי את סַפְסַליו ארבעים ושמונה שנים, למעלה ממחצית חיי.

אהבתי את עצמתו מַחְרִישַת האוזניים, את הויכוחים הגדולים, את סערת הנפש, ואת ההתפייסויות הבלתי צפויות. ואני יודע שהבית הזה מסוּגל לקבל החלטות היסטוריות גם כאשר הדמוקרטיה יוֹקֶדֶת.

אני יודע שאני עובר עתה מהזרוע המבצעת לַכָּתֵף המלכדת. שוב אֵיני שליח מפלגה אלא נאמן של העם. של כל אזרחי המדינה. מרגע זה אהיה לפה ולכתובת לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. לעולל ולתינוק, לאשה ולאיש, לדך ולזקן. ביתי יהיה פתוח לכולם. ידי תהא מושטת לכל אחת ואחד.

הגעתי לארץ כְאדם צעיר. וזכיתי בזכוּת הגדולה לשַרת את האומה. אדם מזדקן, אמונה אֵינה מזדקנת. היא מתחדשת כל העת. כדברי יואל: “זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן-בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ “.

(יואל ג’ א-ב).

לפני 15 שנה באתי לוישנייבה שליד וולוז’ין, המקום שבו נולדתי, בעריסה ישראלית על אדמה ניכר.

העיירה כולה כָלתה באש. עמדתי דוֹמֵעַ ליד גל האבנים שֵכִיסָה את קבר האחים של אחרוני היהודים שהובלו לבית הכנסת העשוי מעץ ונשרפו חיים, כאשר טליתותיהם על כְתֵפָם ובראשם ר’ צבי מלצר, סבי עליו השלום.

סבי למד בישיבת וולוז’ין יחד עם חיים נחמן ביאליק. הוא עיצב את חיי כילד. הוא לימד אותי דף יומי בגמרא. הוא ניגן בכינור שירי עצב יהודיים. ביום הכיפורים הוא עבר לפני התיבה ובקולו הנפלא הוא קרא את תפילת כל נדרי. עד היום מהדהדת תפילה זו באזני וּמְרַגֳשת את ליבי.

מוישנייבה המשכתי לוולוז’ין, לראות את בנין הישיבה שנוסדה ב- 1804. בחוץ, על אבני הקיר, עדיין חקוּקוּת עשרת הדיברות. בתוכו הוקמה מַעַדָנִיָיה, לא כשרה כמובן. הלכתי לבדוק את המצבות שנותרו בבית הקברות. הן היו פזורות, ובחלקן שבורות. על אחת מהן זיהיתי את השם “שמעון פרסקי”, בן משפחה, שכנראה על שמו נקראתי.

ניצבתי דומֵם ומזועזע מול אבני ילדות אלה. העיירה שבה נולדתי נחרבה כולה. הבית שבו גָדלתי עלה באש. רק הַבְּאֵר נותרה. טעמתי את מֵימֵיהָ, הם לא השתנו. אבל האש כילתה את כל שהיה.

דומה היה לי כאילו שמעתי קול זְעָקה עולה מפי סבי וסבתי ובנם היחיד שנותר לְסַמְכָם. לו רק יכולתי ללחוש באזנם על עצמאותנו, לספר להם על צה”ל, על דימונה, על אנטבה. על הזכות הכבירה שניתנה לנֶכְדָם, להשתתף בְקימוּם הַריסות עמנו, לצקת תוכן של ממש בשבועה שלעולם לא עוד.

משבאתי לישראל, למדתי חקלאות בבן שמן. פעילותי הציבורית התמקדה בנוער העובד. נישאתי, בקבוצת אלומות, לרעייתי סוניה.

ב- 1947, שנה לפני מלחמת השחרור, גויסתי על ידי דוד בן גוריון ולוי אשכול ועברתי מַאלומות למטה ההגנה. נָפְלָה בגורלי זכות שאין שנייה לה, לשרת תחת גדול היהודים שידעתי- דוד בן גוריון.

ממנו לַמדתי שֶמִגוֹדל הַמצוּקה נִגְזֶרֶ גוֹדל הישועה. שאין דבר חָכם יותר בחיים מאשר לְהַעדִיף את השיקול המוסרי. למדתי ממנו שֶׁבְּמִלְחָמָה אין ברירה. חַייַבים לנצח. וְלָניצחון דרושים אנשים אמיצים וכלים ראויים. אולם כאשר נוֹצֶרֶת בְרֵירַת שלום- אסור לְהַחְמִיצַה.

לא ידעתי מדוע בן גוריון בחר בי. אבל ידעתי מה הוא מְצַפֶה ממני: לְהָעיז ולא להתחרט. לא להיכנע לקוֹשִי. לא להיבהל מחָזון. לא לפחד מְהַמַחָר. לא לעשות שקר בנפשי, או בנפש זולתי.

קשה היה לחזות אז שמ- 650,000 תושבים נצמח למדינה של 7.2 מיליון אזרחים, מהם 1.2 מיליון שאינם יהודים: ערבים, דרוזים, בדווים, צ’רקסים, מירקם מרתק של חברה אנושית. אני יודע, גם היום, שאם הם לא ייהנו מִשִיווַין מלא, לא נדע שלום עם עצמנו ועם זולתנו.

קשה היה לחזות אז שנצטרך להילחם על חיינו, בְשֶבַע מלחמות, שְׁתֵּי אינתפאדות, ובאין ספור קרבות. לעמוד לבד. בנחיתות מספרית, ובבדידות בינלאומית. מעולם לא אמרנו נואש. ולא הפסדנו מלחמה. וְקַמְנו כל פעם מחדש. הֲחְייֶנו את שפתינו העתיקה, הֵקַמְנוּ תאי חברה מתקדמים, כמו הקיבוצים והמושבים. גִילִינו יכולת נדירה בהפרחת השממה. וְכוֹשר מדהים ביכולת הביטחונית. היינו חדשנים בתעשייה ומַרְחִיקי ראוּת וְלֶכֶת במדע.

גם מבקריה הקיצונים של ישראל לא יצליחו להסתיר את הישגיה יוצאי הדופן. את פסגותיה הַמִּתְנַשְּׂאוֹת מעל לקו הרקיע של ההיסטוריה.

כמעט שישים שנה למדינה. וְלִיבִי גֵאֶה על מה שעשינו, כולנו ביחד. ועל מה שאנו חולמים כאיש אחד: לחיות באמונה. לשחר שלום. לבנות עתיד טוב יותר.

ואולם, המחיר היה כבד. הנופלים בקרב. המשפחות השכולות. הַנַכים בְגוּפם. ללא מְסירוּת הנפש שגילו במערכות ישראל, לא היינו מגיעים עד הלום. וגם היום עומד בראש סדר יומנו שִחְרור שלושת החיילים החטופים: גִלְעַד שַלִיט, אוֹדִי גוְֹלְדווַסר, אֶלְדד רגב. הם בנינו, ולא ננוח ולא נשקוט עד אשר נראה אותם שוב בבית. ביתם. ביתנו.

גם בשעה חגיגית זו, אני מבכה בליבי רצח יצחק רבין. רצחו לנו מנהיג גדול. פגעו בליבנו. ובשעה חגיגית זו אני מתפלל לשלומו של אריק שרון. הלוחם הגדול והמנהיג האמיץ.

לא חַלמתי לְהיות נשיא.

חַלוֹמִי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים.

משנבחרתי, זכות היא לי, ואיני מזלזל בה, לבטא את כמיהתו הכמוסה ושאיפתו הגלויה של העם לקיים צדק. למצות את המאחד ולכבד את המייחד.

אני יודע שנשיא אינו מושל, אינו שופט, אינו מחוקק, אבל מותר לו לחלום. להציב ערכים, לנהוג ביושר ובחמלה, בעוז ובחסד.

אין איסור על הנשיא לעשות מעשים טובים. הוא רשאי, ואף חייב, לשרת את עמו, כלומר את בני עמו. לטפח אהבה לעם, למדינה, לבריות. לקַרֵב רְחוֹקים. לִצְפוֹת לַמֶּרְחָק. לסייע לחלשים. לנחם אבלים. לקרב לבבות. להרבות שיווין. לגשר על פערים. לתמוך ביצירה רוחנית ומדעית.

על הנשיא להביט באומץ אל התמונה הגדולה וְלִראוֹת כִי בנין המדינה וּצְמִיחָתָה הַנִמְרצת גם גבוּ מחיר: דלדול משאבי טבע, פגיעה אקולוגית בנופה. וּכְשְאַר<

0
0



אודות הכותב

כתב כאן ישראל

כתב כאן ישראל | כאן נעים, הוא חבר מערכת ו/או מידע שהובא / נשלח על ידי פרטיים ואו מוסדות ואו על ידי כותב שבחר להישאר בעילום שם ונבדק לפני פרסומו על ידי מערכת האתר. פניות בדואר האלקטרוני אל כתב אתר כאן נעים: kanisrael2018@gmail.com

Add Comment

Click here to post a comment

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

ארכיון כתבות ‘כאן ישראל’

ברכת ראש הממשלה נתניהו ליום העצמאות ה-75

הדלקת המשואות ופתיחת חגיגות יום העצמאות

דבר ראש הממשלה ביבי נתניהו

דילוג לתוכן