בראיון ראשון בשפה העברית מסבירה אליאנורה חריזמן, עורכת המקומון קול השרון בשפה הרוסית, מדוע הציבור דובר הרוסית להיפרד משפת האם, ממנהגיו ומתרבותו ומדוע כל חברי המועצה חברי הכנסת בנתניה דוברי רוסית שולחים את ילדיהם לגנים דוברי רוסית?
נתניה: המקומון קול השרון בשפה הרוסית חוגג הופעת גיליון ה-200. חריזמן
ממאמר המערכת החריף והשנון של אליאנורה חריזמן, עורכת קול השרון בשפה ברוסית החוגג בסוף השבוע את גיליונו המאתיים במספר, יראים עשרות פוליטיקאים ונבחרי ציבור – דוברי עברית ורוסית כאחד. היא, ללא רחם, חותכת בבשר החי, משתמשת בביטויים דו-משמעיים ולא מותירה כל ספק בקרב עשרות אלפי הקוראים, חלקם אף אוספים את טוריה, באשר לדעתה ולעמדותיה.
ולמרות זאת, כשהיא מעיינת בעיתונות הישראלית, כמעט בכל פעם היא מסמיקה מחדש; “אם שאלת אותי, כשהתחלתי בעריכת העיתון לפני כארבע שנים מה גורם לי תחושת מבוכה, אז זה חוסר הכבוד לשפה העברית” – היא אומרת ובאותה נשימה ומרחיבה: “ברוסית יש ביטוי, שדי נעלם בתקופת שלטון ברית המועצות האומר שאין כמו אור השמש. האמריקניזציה הדוגלת בסיסמאות ובהתלהמות עד כדי התבהמות, שולטת בתקשורת הישראלית. כולם מדברים בסיסמאות. על הקהל דובר הרוסית, שבמשך שנים ספג דוקטרינה ותעמולה ובאופן טבעי הוא חשדן, זה ממש לא עובד”.
כשעיתון קול השרון בשפה הרוסית נוסד, קיבל אותו הציבור דובר הרוסית בחשדנות. “קהל הקוראים לא האמין, בהתחלה, לגישה שהונהגה: פלורליזם בהשקפות, סירוב מוחלט להעסקת עיתונאים, שבשעות הפנאי שלהם מיח”צנים פוליטיקאים, דבר שהיה מקובל בתפיסת העיתונות הרוסית באותה עת וניסיון להשפיע על בעלי זכות הבחירה דוברי השפה, להימנע מהצבעה שבטית או כפויה בסגנון הקומיסר. דהיינו; המבוגרים המתגוררים בהוסטלים עולים על אוטובוסים והסעות שארגן מועמד זה או אחר, מקבלים פתק ביד והולכים להצביע.
בהתחלה, הפוליטיקאים דוברי השפה הרוסית כעסו, אבל מהר מאוד הם הבינו שאצלנו ניתן לרכוש רק עמודי פרסום והמושג קומוניקטים (הודעה מטעם – ד.פ) יפורסם רק אם יש בו עניין אמיתי לציבור”.
■ ועדיין, נדמה, כי הציבור דובר הרוסית שומר בקנאות על תרבותו…
“נכון, וכמו יהודיה טובה תרשה לי לשאול אותך שאלה. אני, כישראלית יחסית חדשה, שומעת מוסיקה של שלמה ארצי, קוראת את עמוס עוז ומחכה בקוצר רוח לצפות בסרט “מדוזות” של אתגר קרת ושירה גפן. האם אתה יודע מיהם פושקין ובוריס אקונין (סופרים בינלאומיים), האם שמעת את השירים של פיליפ קירקורוב ובוריס אקונין והאם צפית בסרטו של זביאגנצב בשם “הגירוש”, שזכה בפסטיבל קאן והוא מועמד לאוסקר? דוברי השפה הרוסית התערו ומתערים בתרבות הישראלית, אך הישראלים מסרבים להכיר בתרבות הרוסית. צריך להבין, בדיוק כמו שאמריקה היא מעצמה תרבותית כלל עולמית, צרפת היא מעצמה תרבותית כלל עולמית כך בריה”מ לשעבר היא מעצמה תרבותית. והציבור דובר הרוסית צמא לתרבות”.
וכשחריזמן, מתחילה לפרט על אירועים תרבותיים המתקיימים בעיר נתניה, ללא קשר להיכל התרבות העירוני או למנהלת הקליטה, נדמה, כי רחוק מעין הישראלים הוותיקים, מתקיימים אירועי תרבות רבים; “בכל שבוע מתקיים בנתניה לפחות קונצרט אחד להרכבים קלאסיים, מופע אחד במועדון “בארדים” (מופע בו הזמר הוא גם הנגן וגם מי שחיבר את המילים והפזמון, מופעי ג’ז והופעות של זמרים בינלאומיים, המוכרים בכל העולם חוץ מאשר בישראל. לנו חשובה התרבות כבר מגיל צעיר”.
■ לישראלים רבים, נדמה, כי הציבור דובר השפה הרוסית מנסה להתנער ממערכת החינוך הישראלית. עובדה, בניגוד גמור להיגיון, מספר הגנים הפרטיים לדוברי השפה הרוסית רק גדל.
“ועוד פעם אפתח בשאלה. האם הציבור הישראלי, לא ממורמר על מערכת החינוך? תשאל שאלה אחרת: מדוע כל חברי המועצה דוברי הרוסית בעיר נתניה וגם חברי הכנסת דוברי השפה הרוסית שולחים את ילדיהם לגנים דוברי רוסית? בגנים האלה, הפועלים מהשעה 07:00 בבוקר ועד השעה 18:00 ולעיתים מאוחר יותר, נחשפים הילדים לכל מה שנחשפים הילדים בגנים הממלכתיים למיניהם, כולל העשרה נוספת למוסיקה, לתרבות, לשפות האנגלית, העברית והרוסית, למתמטיקה, לחינוך ולדרך ארץ, ליהדות, לציונות ולתנ”ך.
המחיר, אגב, שווה לכל נפש וכיום יש ניסיון להריץ הקמת בתי ספר יסודיים עצמאיים. הבעיה, לדעתי, היא לא בהתנתקות הקהל הרוסי מהציבור הישראלי, אלא התנתקות מערכת החינוך הישראלית מכלל הציבור בארץ, שרובו הרים ידיים ולא נלחם על זכויות ילדיו”.
חריזמן (35), בעלת תואר שני בעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת ייקטרינבורג” שבאוראל, שימשה כבר בשנת 1989 ככתבת בעיתונות האזורית בברה”מ המתפרקת.
לאחר מכן, שידרה תוכנית רדיו כלכלית ברדיו האזורי למיליוני מאזינים; “המעבר הזה, הלימוד של מהי דמוקרטיה, הן כיהודיה בין גויים שגילו סימני אנטישמיות עם התפרקות המשטר והן כעיתונאית שסיקרה נושאים כלכליים עם התפתחות הקפיטליזם, השפיעו מאוד על עמדותיי ועל הערכה הרבה שיש לי למפעל הציוני והזעם הרב על הדרך בה מנוהלת המדינה בידי מנהיגים-עסקנים, שלא בטוח שהייתי נותנת להם לנהל לבד, ללא פיקוח, ועד בית”.
■ ובגלל זה הנטייה של עולי ברית המועצות היא להצביע שבטית עם נטייה לסמן הימני של המפה?
“אני לא יכולה לדבר בשמם של עשרות אלפי עולי בריה”מ לשעבר המתגוררים בנתניה, ואולם המגמה היא להצביע ימינה. “סברסים” (צברים – ד.פ), כמו בעלי, שנולדו וחיו בארץ, רגילים לדמוקרטיה ורגילים לאדמת הארץ. הכול טבעי להם. דוברי השפה הרוסית, שחיו במשטר טוטאליטרי והגיעו לישראל, מעריכים אותה, כי גילו מחדש את הציונות. מעטים הם היהודים מקרב העולים שעזבו את המדינה לאחר העלייה – לא, כי אין אופציות בארצות אחרות, אלא בגלל היכולת להתלכד גם כשקשה. הדרך לליכוד הזה עוברת דרך השפה הרוסית, ואיזו דרך טובה יותר אתה מכיר עם לא עיתון בשפה הרוסית, שמדבר על הכול ולא מחשבן לאף אחד?”
במהלך הראיון סיימה חריזמן, להקליד את מאמר המערכת שלה. המאמר ה-200 במספר. למרות שמדובר בגיליון חגיגי היא התקשתה להימנע מעקיצה ששלחה להנהגת המדינה. היא כבר יודעת, מניסיון העבר, שהעוזרים הפרלמנטרים של השרים, יתרגמו את המאמר שלה לבוסים שלהם, ירימו טלפונים וינסו לשכנע אותה ל”הוריד קצת גז”. היא מעולם לא התרגשה מאיומים…
Add Comment