באולם אחד, אי שם באירופה המצוחצחת, מתכנסים העמים. לא כדי להפסיק מלחמות, חלילה. לא כדי להאכיל רעבים. אלא כדי לראות גבר פיני עטוף לטקס, אישה שוודית עם קרני LED, ויצור אסטוני בלתי מזוהה צורח למיקרופון על “החופש להיות אני”, בזמן ש-200 מיליון בני אדם מנשנשים ביסלי בצל מול הטלוויזיה ומצביעים דרך אפליקציה קורסת.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
ברוכים הבאים ל-Eurovision Song Contest; הקרקס של היבשת הגוססת.
פעם זו הייתה תחרות שירים. היום זו תחרות של מי מצליח להיראות כמו התקף פסיכדלי של מחלקת אופנה בשדה תעופה. הזמרים, כבר מזמן לא שרים; הם “מביאים מסר“. והמסר בדרך כלל הוא אחד משלושה; אני שונה, אני סובל, או – גם אתם שונים וסובלים, פשוט עם פחות נצנצים.
ועל הבמה? התפוצצות. עשן, זיקוקים, רקדן בלי חולצה מתפתל בתוך כלוב לייזר, וסבתא מקרואטיה מנגנת בטוסטוס בוער. מעליהם מנחה מחייך חיוך של אדם שאיבד את נשמתו ב-1998.
והקהל? הקהל באקסטזה. כי האירוויזיון איננו עוד מופע מוזיקה – הוא מיסה. עלייה לרגל של אירופה שלא מאמינה יותר באלוהים, אז היא מתפללת לפלייליסט.
והקהילה הגאה? היא לא “השתלטה” על האירוויזיון. היא פשוט היחידה שהבינה את הכלל הגדול של המופע המערבי המודרני; אם העולם ממילא נהיה אבסורדי, לפחות תלבש נוצות.
וכך נולדה הברית הקדושה בין האירוויזיון ל-תרבות הקאמפ; יותר מדי צבע, יותר מדי כאב, יותר מדי דרמה – והכל עם חיוך של “יאס קווין” רגע לפני קריסה נפשית קולקטיבית.
תסתכלו על המשלחות. כל מדינה שולחת השנה לא זמר, אלא הפרעת אישיות עם תאורה אחורית. איטליה שולחת גבר יפהפה שסובל באופן פואטי; גרמניה שולחת זעקה תעשייתית על פלטפורמות בגובה בניין;
בריטניה שולחת התנצלות; וצרפת שולחת אישה שעומדת דומם שלוש דקות כאילו היא אלמנתו של הירח.
וישראל? כמו תמיד ישראל מגיעה; חצי מדינה צורחת “תביאו מקום ראשון“, וחצי מדינה צורחת “למה משתתפים בכלל“, ובסוף כולנו יושבים מול המסך כאילו גורל הציונות תלוי בניקוד ממלטה.
אבל האמת היא שהאירוויזיון, רק חושף את מה שכולם יודעים ומפחדים להגיד; העולם כבר מזמן הפסיק להיות מקום מסודר של אמא, אבא ופסנתרן עם עניבה.
עכשיו הכול מופע. זהות היא מופע, פוליטיקה היא מופע, מגדר הוא מופע, מחאה היא מופע – ואפילו האותנטיות היא מופע עם כוריאוגרפיה.
לכן האירוויזיון מרגיש לפעמים “חצי מוטרף“. הוא לא בורח מהטירוף של התקופה; הוא פשוט שם אותו על במה מסתובבת, מוסיף מכונת עשן, ונותן לו 12 נקודות מנורווגיה.
ובסוף הלילה, אחרי שכל הדיוות צרחו, כל הדגלים התנופפו וכל האפליקציות קרסו, נשאר אדם אחד בבית עם פירורי במבה על החולצה, והוא שואל את עצמו בשקט: “רגע… אבל היה בכלל שיר טוב?”
