בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, גזר היום (יום חמישי, ג’ בתמוז התשפ”ו) עונש מאסר עולם, בתוספת שנתיים מצטברות, על משה אטיאס. כזכור, אטיאס, הורשע ברצח בנסיבות מחמירות של סיגלית ברכה ז”ל (54), בת זוגו ואם שלושת ילדיו. בנוסף, חויב הרוצח בפיצוי למשפחתה בסך של 258 אלף שקלים.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ‘כאן ישראל‘ החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה ב’פייסבוק’ או ב’X’.
▰ מערכת שחוגגת את רף המינימום
המספר הזה, המוצג לראווה בהודעת משרד המשפטים כ”פיצוי מקסימלי” הוא למעשה “התקרה העלובה” הקבועה בחוק. סכום כמעט מקומם כשמדובר באובדן חיי אדם, המותיר ילדים יתומים ומשפחה מרוסקת שצריכה לאסוף את השברים.
בהודעת אגף דוברות הסברה ותקשורת של משרד המשפטים, באמצעות עו”ד ויטה זק, מיהרו נציגי התביעה לטפוח לעצמם על השכם. התובעת בתיק, עו״ד עינת לב ארי, מיהרה להצהיר, כי “בית המשפט…
העביר מסר חד וברור בדבר החומרה היתרה שיש לייחס לאלימות בתוך המשפחה“. אך יש לשאול ביושר; האם באמת מדובר במסר פורץ דרך?
מאסר עולם על רצח אכזרי ומתוכנן, שבוצע באמצעות משקולת וסכין, תוך וידוא הריגה, אמור להיות הסטנדרט המובן מאליו, ולא הישג יוצא דופן של התביעה.
המערכת, מציגה כהצלחה מזהירה את מה שהיה אמור להיות ברירת המחדל הבסיסית ביותר במדינה מתוקנת שאמורה להגן על נשים בתוך ביתן.
▰ הציניות של ההגנה ועינוי הדין של המשפחה
תיאור המעשים מעורר פלצות וחושף גם את הזלזול הציני של הרוצח במערכת החוק. הנאשם אטיאסף חבט בראשה של סיגלית ז”ל שבע פעמים באמצעות משקולת.
לאחר מכן, הלך למטבח, הצטייד בסכין, שב לחדר השינה ודקר אותה שוב ושוב, כדי לוודא את מותה. לאחר המעשה, ניסה להימלט מניידות המשטרה תוך סיכון חיי אדם.
למרות האכזריות המחושבת, אטיאס לא בחל בניסיון לנצל פרצות משפטיות וטען ל”הפרעה נפשית” בניסיון לזכות באחריות מופחתת.
אמנם בית המשפט דחה טענות מקוממות אלו וקבע, כי מדובר ב”אדם חכם ואינטליגנטי שפעל בתחכום“, אך עצם העובדה שתיק מובהק שכזה, בו זהות הרוצח ידועה מראשיתו, נגרר על פני שלוש שנים של דיוני הוכחות. מעידה על אוזלת יד מערכתית.
זוהי מערכת המאפשרת לרוצחים להתיש את קורבנותיהם דרך סחבת משפטית ממושכת, תחת הכסות של “זכות העמידה“.
▰ הקול של הקורבנות מול היובש המשפטי
את המחיר האמיתי לא משלמת הפרקליטות, אלא משפחתה של סיגלית ז”ל. לימור כהן, אחותה של סיגלית, ניסחה זאת היטב, במילים המדגישות את הפער בין ההליכים הקרים לדם שנשפך;
“סיגלית ז”ל נרצחה על ידי בעלה השפל ברצח אכזרי ובלתי נתפס. עברנו הליך ארוך וקשה שנמשך שלוש שנים, שגבה מכולנו מחיר כבד…
הרוצח ניצב מולנו בעזות פנים ללא כל חרטה על מעשיו הנבזים, חרף ניסיונותיו לקבל תעודת כשרות למעשיו. אני מאחלת לנאשם שיסבול כל ימי חייו מאחורי סורג ובריח“.
כאשר המדינה מנפיקה הודעות יחסי ציבור המפארות את תפקודה, חובה לזכור את ההקשר הרחב; הענישה המקסימלית היא הכרחית, אך היא תמיד מגיעה מאוחר מדי – רק אחרי שהכישלון להגן על חייה של סיגלית כבר התרחש.
בית המשפט עצמו, קבע, כי הרצח נבע מתפיסה מעוותת של אטיאס, לפיה; “אם היא לא תהיה שלו, היא לא תהיה כלל“.
עד שהמערכת לא תדע לאתר ולעצור גברים בעלי תפיסות כאלו לפני הרצח, הודעות הניצחון של משרד המשפטים, ימשיכו להישמע צורמות ולהדהד בעיקר בחלל ריק.
