יש פקקים שמובנים לך: תאונה, עבודות בכביש, ביקור נשיאותי, גמל שפרץ את המחסום. אבל אז יש את הפקק שאין לו סיבה. פקק פילוסופי. פקק קיומי. פקק שהוא כאן, כי הוא יכול.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
הבוקר, למשל, אני יוצא מהבית באופטימיות מסוכנת, אומר לעצמי: היום אגיע לעבודה בזמן. פותח רדיו, בוחר מוזיקה רגועה, נכנס לאוטו – ואז, שלושה מטרים מהבית, בוּם. “קיר של מכוניות”.
אני בודק ב”ווייז” – “עיכוב קל“. קל כמו פיל שמנופף בך לשלום.
עוברות עשר דקות, האוטו מתקדם בדיוק חצי גלגל, מספיק בשביל להרגיש שעשית משהו.
ילד בן חמש, חולף על פניי בקורקינט ומביט בי ברחמים. ציפור נעמדת על הגג שלי, שוקלת להתחיל לקנן שם.
ואז אני שואל את עצמי; למה? למה אנחנו עומדים פה?
אני מרים עיניים – אין תאונה. אין שיפוצים. אין ניידת. אין שום דבר!
רק אלפי אנשים תקועים יחד, מביטים קדימה בתקווה שיש שם, בקצה, איזה הגיון סמוי. אבל לא.
כי כשמגיעים סוף סוף לאותו “בקצה” – הכביש פתוח! ריק! זורם! כאילו כל המכוניות פשוט התחרו מי יעצור יותר מוקדם. וזה הקטע שאתה מבין; זה לא הפקק – זה אנחנו.
אנחנו, שבולמים קצת, כי ראינו פנס ברמזור מהבהב. אנחנו, שמזדחלים, כי מישהו בנתיב השני הוריד… חלון.
ואז כל השרשרת נתקעת, כמו מכונת תפירה עם חוט קרוע. ובסוף?
כש”הפקק נפתח” אתה לוחץ על הגז בתחושת ניצחון, כאילו הרווחת את הזכות לנסוע. רק כדי להגיע לרמזור הבא – אדום. שוּב.
ומאחוריך? פקק חדש כבר נולד. צעיר, רענן, חסר סיבה, אבל מוכן להילחם עד הסוף.
