דמות;
שִׁימוֹן בּוּבֶּלְמָן, גבר בן 50–60.
לבושו ביתי, נטול הדר – טרנינג, נעלי בית, שקית תרופות ביד אחת, כפית פלסטיק ביד שנייה.
הבמה כמעט ריקה – כורסה אחת, מנורת לילה, שולחן עם בקבוקי תרופות.
מאחור – שלט דהוי, כתוב עליו;
“לַזְרוּף פארמה – ממשיכים אתכם עד שלא תרגישו”.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
המחזה;
(שימון עומד. מביט בקהל. לוחש כמעט.)
שִׁימוֹן;
בהתחלה זה היה כאב קטן.
מאחורי הברך. כמו עקיצה של יתוש עם שאיפות.
לא צעקתי. רק אמרתי: “נו באמת”.
ואשתי – פֶּסִי – ישר;
“זה לא כלום. זה התחלה של משהו”.
(פאוזה. הוא מתיישב לאט בכורסה)
אז הלכתי לרופא.
לא סתם רופא – ד”ר מַנְדֶרְבְּלוּם,
עם מחשב שנושם יותר טוב ממני.
הוא אמר; “כאב כזה זה מתנה.
זה אומר שאתה עוד מרגיש”.
(שימון מוציא בקבוק תרופה, מביט בו)
אז הוא רשם לי משהו…
ומשהו לְמשהו…
ומשהו לנפיחות שנוצרה מהמשהו…
ומשהו שיזכיר לי לקחת את כל המשהוים.
(שותק, צוחק מרירות)
אחרי שבוע כבר שכחתי מה כאב.
אבל נשארתי מטופל.
הכאב התפוגג –
במקומו הגיע הרישום החודשי.
(מביט לקהל, חד)
יש הבדל בין כאב למצב רפואי.
כאב עובר.
מצב רפואי – מתחדש אוטומטית, עם הנחה למבוטחים.
(פאוזה. קם, מדשדש קצת)
אני לא מרגיש כלום.
ולא בהפתעה – שילמתי בשביל זה.
שאלתי את ד”ר מַנְדֶרְבְּלוּם מתי ארפא.
הוא צחק כמו מכונה שטוחנת כרטיס אשראי;
“מר בובלמן, אתה לא חולה – אתה לקוח“.
(שותק).
פֶּסִי לא כועסת.
היא רק מחליפה לי את הסירופים.
.
לפעמים אני חושב שהיא מאוהבת בי קצת פחות מאז שאין לי סימפטומים.
אין על מה לרחם — אז אין על מי.
(מתיישב שוב, עייף)
בלילה, הילד שלי שאל אותי;
“אבא, מתי תבריא כבר?”
אמרתי לו;
“אני כבר לא שואף להבריא, מתוק.
אני שואף להסתדר עם מה שיש”.
הוא לא הבין.
איך תסביר לילד שמרוב טיפולים נהיית מטופל כרוני של עצמך?
(מוציא כפית. שוקל אם לשתות. שותה. פנים עקומות)
טעם תות.
לא תות של גן ילדים.
תות של נזק משני.
(מביט מעלה. ואז אל הקהל)
פעם חלמתי שאני קם בבוקר בלי כאב, בלי תרופות, בלי רישום רפואי.
חלום שקט.
כשהתעוררתי – דפק לי שליח על הדלת עם חבילה חדשה.
(צוחק בעצב)
ובפנים היה כתוב;
“לבריאות. המשך טיפול נעים“.
(פאוזה ארוכה. אור יורד באטיות).
סוף.
הערות בימוי;
המונודרמה מבוצעת בשקט יחסי, כמעט אינטימי, עם רגעי צחוק עצור שגולש לדממה.
כל תנועה של שימון צריכה להיראות מעט כבדה – לא מתוך גיל, אלא מתוך עייפות עמוקה מן העולם.
השלט ברקע נותר מואר גם כשהאור על שימון כבה – מסמן שהמותג נשאר, גם כשהאדם נמוג.
_________
*מוֹנוֹדְרָמָה היא מחזה של שחקן יחיד המגלם דמות אחת או כמה דמויות.
