במסדרונות חדרי הלידה של המרכז הרפואי ‘הלל יפה’ בעיר חדרה, מתהלכת דמות מוכרת ואהובה במיוחד. רינה אריאלי, בת 88, תושבת העיר, היא הרבה יותר מסתם מתנדבת; היא סמל למסירות ולכוחו של חלום ישן.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
דוברת המרכז הרפואי ע”ש הלל יפה, הגב’ דפנה נבו, שיתפה את אתר כאן ישראל בסיפורה מעורר ההשראה של רינה.
█ חלום שנדחה, אך לא נשכח
היא נולדה ברומניה בשנת 1938, וכשהייתה בת 13, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל של ראשית שנות ה-50. חבלי הקליטה לא היו פשוטים.
משפחתה התגוררה באוהל, ורינה הצעירה, נרתמה מיד לסייע בפרנסת הבית. היא עבדה בפרדסים ועשתה כל שביכולתה, כדי לתמוך בהוריה.
כבר כילדה ונערה, פיעם בה רצון עז ללמוד סיעוד ולהקדיש את חייה לטיפול באנשים. אולם, המציאות הכלכלית והמשפחתית המורכבת טפחה על פניה.
הנסיבות לא אפשרו לה להתגייס לצבא או לפנות ללימודים אקדמיים. היא נאלצה לגנוז את חלומה המקצועי, אך התשוקה לסייע לאחרים, נותרה טבועה עמוק בליבה.
█ להתנדב מתוך שליחות
שנים רבות חלפו. רינה עבדה למחייתה כמוכרת, הקימה משפחה לתפארת וגידלה שלושה ילדים; שני בנים ובת. כיום היא סבתא גאה לשבעה נכדים.
לאורך כל אותן שנים, הרצון ללבוש חלוק של אחות המשיך לקנן בה.
כשהגיעה לגיל הפרישה, החליטה רינה שהגיע הזמן להגשים את החלום הישן, גם אם בדרך מעט שונה. היא פנתה ל’מרכז הרפואי הלל יפה‘ בעיר חדרה והחלה להתנדב בחדרי הלידה.
מאז חלפו 22 שנים, ורינה, עדיין שם. היא מגיעה בקביעות, אחת לשבוע, מצוידת בחיוך רחב, במסירות אין קץ ובשמחת נתינה מדבקת.
מה שמדהים לא פחות הוא התמדתה; גם כעת, בימי מלחמה כשהאזעקות נשמעות וטילים מיורטים באזור, היא לא מוותרת על המשמרת שלה.
“בית החולים הפך עבורי לבית שני. אני פשוט אוהבת לעזור מכל הלב“, משתפת רינה בתחושותיה; “ההתנדבות הזו עושה לי מצב רוח טוב, זה תורם לי גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה חברתית. כיף לי, להיות בסביבת אנשים ולעשות משהו חיובי וטוב עבור האחר“.
█ הפרס האמיתי: להיות ברגעים המרגשים
במסגרת התנדבותה, הגב’ רינה, נוכחת ברגעים המשמעותיים ביותר בחייהן של משפחות רבות. היא מסייעת לצוות הרפואי בכל הנדרש ומהווה משענת תומכת ומרגיעה עבור היולדות.
לאורך השנים, היא צברה ידע וניסיון רב, ואף זכתה לתעודות הצטיינות על התנדבותה המסורה.
אך עבורה, הפרסים האמיתיים אינם תלויים על הקיר. “אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי היה בפעם הראשונה שבה נכחתי בלידה מקרוב. התרגשתי כל כך עד שפשוט בכיתי“, היא נזכרת בהתרגשות.
“זה כל כך מיוחד ופלאי לראות איך נוצרים חיים חדשים. ללוות משפחות ברגע הכי משמעותי בחייהן -זה סיפוק אדיר שאי אפשר לתאר במילים”.
השבוע, בצל המלחמה, צוין “יום המעשים הטובים“. סיפורה של רינה אריאלי, מהווה תזכורת מרגשת לכך שלעיתים חלומות לא מתגשמים בדיוק כפי שדמיינו בצעירותנו, אך הם עדיין יכולים למצוא את דרכם להתגשם בצורה אחרת, להעניק משמעות עמוקה לחיים, ובעיקר – לעשות כל כך הרבה טוב לאחרים.
