היום הוכרז רשמית על “יום התנין”, בו נערכים טקסים ובשורות הראשונות יושבת כל “הכבודה” הזנונה. קיבלתי עצבים, אך למזלי הפעלתי את יכולת ההתמרה לכתב, וכפי שאמרו קדמונים; “כעס מעורר חריזה (יצירתיות)”. זה מה שיצא; “אחים לנפש, בני זונה בנשמה”.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
(המסך, נפתח באור קלוש, פנס אחד מרצד. באמצע הבמה “אני“, עומד בבגד גוף של נזיר שהתפטר באמצע השבוע.
משני הצדדים ניצבת מקהלה, חצי לבושה במדים, חצי בפיג’מות. ריח של שניצל יבש באוויר).
אני (באנחה מתפייטת);
אני יודע שאני בן זונה. לא סתם, אלא מהזן המשובח, בן זונה שגדל על טפטופי ציניות ושיירי צדקנות.
אני מתבונן במראה בבוקר, רואה שם לא רק אותי, אלא גם את אבא שלי, אמא שלי, והבוס שלי, כולם עושים לי פרצוף של “ככה זה כשלא לומדים מקצוע אמיתי“.
ואז אתה, ראש הממשלה, אתה עולה על המסך, מנפנף ביד, קורא לאחדות, ומחייך חיוך של “אחים אנחנו!”.
אחים?!
אם אנחנו אחים, אז כנראה נולדנו ברחם של אותה אם הזנות הלאומית. עם שליה מלאה בשוחד וריח של דגים מלוחים מהים התיכון.
המקהלה (במקהלה צורמת, צוחקת ובוכה חליפות);
אחים! אחים! כולנו אחים! במשפחת בני הזונות הגדולה!
יש לנו אם אחת, מדינה עייפה, שוכבת על ספה מרופטת, ומהמרת בכספי המסים!
אני (בפאתוס קטן מדי);
אבל אתה, אדוני, אתה בן זונה מקצועי. אני לפחות חובבן.
אתה קם בבוקר, עושה קפה מהמים של הציבור, מתגלח עם הבטחות בחירות, ומורח קרם לחות של “אחדות העם“.
ואני מסתכל עליך וחושב; איך לעזאזל אתה מצליח להיראות כל כך צודק כשאתה כל כך טועה?
המקהלה (בטון קברני); אין מחליף! אין תחליף! אין חלב במקרר! כולם שם בליכוד, נייר טואלט משומש של ההיסטוריה.
סמרטוטים ספוגי שתן ואגו, מתנדנדים על שרוך אחד של כוח.
וכולם שרים יחד איתך, כאילו שאתה נביא, כשבעצם אתה סתם שחקן גרוע עם ביטחון עצמי של קבלן משנה.
אני (מתקרב לקצה הבמה, לוחש); ואולי, אולי יום אחד תקום ועדת חקירה.
לא ועדה אמיצה, לא חכמה. סתם עוד חבורה של אנשים עם פרצופים של “אנחנו פה בשביל הצדק” ומחשבות על הפנסיה.
שיכניסו לשם גם פסיכיאטרים, שינסו להבין מה גורם לנו להאמין כל פעם מחדש.
ואולי חוקרי דורות, שימצאו את הגֵן שאחראי על ה”אחווה של בני זונה“.
המקהלה (בצחוק מתגלגל, כמעט שטני); אחווה! אחווה!
כולנו בני אותה אם. אם מדממת, עיוורת, וחירשת מקריאות “עם ישראל חי!”
אני (מניף יד אחת, בחיוך עקום); אז כן, אני בן זונה. אבל לפחות אני יודע את זה.
ואתה, אדוני ראש הממשלה, אתה רק שוכח מדי פעם להודות בזה.
במקום זה אתה עומד מול כולנו, מחייך, ושם לנו את היד על הכתף, כמו אח טוב.
שניה לפני שאתה מכייס לנו את הארנק. (האור כבה. המקהלה לוחשת חרישית) בן זונה… בן זונה… בן זונה…
(מסך).
