על פי ‘האקדמיה ללשון העברית’ המושג הקשה והטעון; ‘שְׁכוֹל’ שזוּר בדברי ימיה של מדינת ישראל ואנו נשאלים לעתים על משמעותה המדויקת של מילה זו. עיון בתנ”ך, מעלה שהשורש שׁכ”ל משמש בכמה הקשרים – מהם המעידים על מובן מצומצם יותר מן המובן הרווח היום ומהם המעידים על מובן רחב יותר.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר‘.
בתנ”ך רוב ההיקרויות של מילים מן השורש הזה מתייחסות לנשים ולבהמות ממין נקבה. הפועל מציין בין השאר לידה של ולדות מתים, גם אצל בעלי חיים.
יעקב אומר ללבן; “זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ” (בראשית לא, לח). זו הכוונה גם בפסוק “לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ” (שמות כג, כו) המתייחס לבני אדם וכפירוש רש”י; “מפלת נפלים או קוברת את בניה קרויה משכלה“.
הדימוי “דב שכול” המופיע שלוש פעמים במקרא מתייחס מן הסתם לנקבה – דוּבה שאיבדה את גוריה. איננו יכולים לדעת מה היו האסוציאציות של דוברי העברית בתקופת המקרא, ולכן קשה להכריע אם דברי יעקב; “וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי” (בראשית מג, יד) מעידים על שימוש רגיל בפועל בהקשר של אבות או על שימוש ספרותי שבו הוא מדמה עצמו לאישה היולדת ולד מת או לחיה המאבדת את גוריה.
יוער, כי השורש שכ”ל, קיים גם בערבית, וגם בה הוא מתייחס בעיקר לנשים או לבעלי חיים ממין נקבה שאיבדו את ילדן.
השורש שׁכ”ל, נזכר לעיתים בהקשר של חרב ומלחמה – וגם כאן ביחס לנשים. אגג מלך עמלק, היה ידוע באכזריותו בקרב ולפיכך אמר לו שמואל הנביא לפני שהרגו; “כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ” (שמואל א טו, לג).
גם בספר ירמיהו נזכר שְׁכוֹל של נשים שמקורו במות בניהן במלחמה (יח, כא). אך יש שהשכול קשור למוות בחרב באופן כללי: “מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה” (דברים לב, כה; ובדומה לכך איכה א, כ).
לצד אלו, יש במקרא עדות להרחבת המשמעות של השורש לציון איבוד והשמדה, למשל; “וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם” (ויקרא כו, כב).
ובמקום אחר מדובר על גפן ששיכלה; “וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה’ צְבָאוֹת” (מלאכי ג, יא) וסביר שהכוונה לגפן שאינה נותנת פירות או הנותנת פירות שאינם ראויים למאכל.
█ האקדמיה ללשון העברית; בעברית החדשה חלה הרחבה; לא רק אֵם או אָב שאיבדו בן או בת, אלא גם משפחה בכלל, בני משפחה אחרים ואף גופים גדולים יותר.
מילים מן השורש שכ”ל כמעט שאינן משמשות בספרות חכמינו זכרם לברכה, והן מופיעות רק בהקשרים מקראיים. כאשר הן משמשות – המשמעות היא השמדה והמתה באופן כללי.
בעברית החדשה חל צמצום במובן המילים; שְׁכוֹל ושַׁכּוּל, והן משמשות בעיקר בקשר למוות במסגרת הצבא. שימוש זה, עולה בקנה אחד עם שימושים מקראיים הקושרים בין מלחמה לשכול – שכמה מהם הובאו לעיל.
הצירופים ‘אב שכול‘ ו’אם שכולה‘ מתייחסים בעיקר להורים שבניהם נפלו במלחמה או במילוי תפקידם (וכיום גם בפיגועים ואף בתאונות דרכים) וכמעט שאין משתמשים בהם בנוגע להורים שאיבדו את בנם או בתם במחלה או בתאונה בבית – בין בגיל צעיר בין בגיל מבוגר.
כמו כן, כיום נראה שאין שימוש בביטויים המקראיים שַׁכּוּלָה או מְשַׁכֵּלָה בנוגע לאישה היולדת ולד מת או בנוגע לבעל חיים כזה.
מצד שני בעברית החדשה חלה הרחבה; לא רק אֵם או אָב שאיבדו בן או בת, אלא גם משפחה בכלל, בני משפחה אחרים ואף גופים גדולים יותר.
הרחבת המשמעות לקרובים אחרים קשורה כנראה לצמצום המשמעות שהוזכר; מכיוון ששם התואר שַׁכּוּל מתקשר בתודעת הדוברים בעיקר למוות בצבא וכדומה, טבעי להשתמש בו גם לציון אחרים שאיבדו את יקיריהם בצורה זו; ‘אח שכול‘, ‘סב שכול‘, ‘משפחה שכולה” וכדומה.
נעיר, כי מילים מן השורש שׁכ”ל משמשות בלשון הגבוהה גם במשמעות מושאלת של צער, בדידות קשה וערירוּת.
יסוד לשימוש זה, יש בתהלים; “יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, שְׁכוֹל לְנַפְשִׁי” (לה, יב), וכן בהקשר שבו מובא שם התואר שְׁכוּלָה (מן הסתם במשמעות המקורית) בספר ישעיהו; “וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, גֹּלָה וְסוּרָה” (מט, כא).
המאמר הובא מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית.
