שר החינוך, גדעון סער, ברך על זכייתו ◄ פרופ’ יעקב דורצ’ין, יוצר ומציג ברציפות מזה למעלה מ- 40 שנה. פסלים רבים שלו ניצבים במקומות ציבוריים בולטים ומכלול יצירתו זכה להוקרה רבה של קהיליית האמנות והקהל הרחב ◄ כ-25 פסלים העמיד יעקב דורצ’ין באתרים ציבוריים ברחבי הארץ ובאוספי המוזיאונים הגדולים, מהם עשרה פסלים מסדרת באר אטומה. 
פרופ’ יעקב דורצ’ין, חתן פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית לשנת תשע”א
שר החינוך, גדעון סער, הודיע אתמול (שני), כי פרופ’ יעקב דורצ’ין, הוא הזוכה בתואר ’חתן פרס ישראל בתחום האמנות הפלסטית’, לשנת תשע”א, וברך אותו על זכייתו.
“פרופסור יעקב דורצ’ין (Yaacov Dorchin), מבכירי הפסלים בישראל”, על פי הוועדה, למתן הפרס, נכתב בין היתר בנימוקיה, כי; “מדובר ביוצר ומציג ברציפות מזה למעלה מ-40 שנה. פסלים רבים שלו ניצבים במקומות ציבוריים בולטים, ומכלול יצירתו זכה להוקרה רבה של קהיליית האמנות והקהל הרחב.
פרופ’ יעקב דורצ’ין, אוסף בתהליך היצירה שלו חומרים עזובים ועל ידי בחירה, חיבור ועיבוד הוא יוצר פסלים בעלי אופי פיוטי ורוחני. יצירתו מאחדת ניגודים; עדינות ועוצמה, ארעיות ויציבות, מציאותית תעשייתית ותרבות קדומה.
יו”ר הועדה של הפרס בתחום האמנות הפלסטית היה מר יונה פישר, כאשר גב’ דליה לוין ומר יגאל צלמונה, שימשו לצידו כחברי הועדה.
קורות חייו של פרופ’ יעקב דורצ’ין
יעקב דורצ’ין נולד בעיר חיפה ב-12 למרץ 1946 להוריו רבקה ואהרון. אביו, שהיה נגר במקצועו, קנה בשנות ה-50 כוננית יד-שנייה יחד עם הספרים, ביניהם ספר רפרודוקציות של אמנות אשורית;
“על כוננית ספרים בבית מונח ספר האמנות הראשון שלי, הפיסול השומרי והאשורי העתיק, ספר מזדמן, כל האריות שם מכונפים, העיצוב של הפסלים האלה, עם דיסציפלינה של אלימות מרוסנת, מרשימים אותי מאד”.
כילד צעיר בחיפה של ראשית שנות החמישים התגלתה גם אהבתו לטבע, לחיות ולחרקים. הוא בילה שעות בגן החיות הזואולוגי על הר הכרמל וקיבל רשות ממנהל הגן, פנחס כהן, להאכיל את החיות. בד בבד, ניכר כישרונו בציור ובפיסול, ומורה הציור בבית הספר, הצייר עוזר שבת, עודד את ההורים לטפחו:
“אבא, מאפשר לי לעבוד חופשי ולא חוסך בהוצאות כספיות, וכך ציור בצבעי שמן על בדים הופך לשגרה. הוריי עדיין מקווים שאלך ללמוד מדעים, ביולוגיה, כבר אז מסתמנת הדיכוטומיה הברורה בחיי, הכמיהה שלי היא למדעים והחיים שלי הם האמנות.”
בחיפה, למד בבית הספר רמז, ואחר כך בבית הספר ליאו בק. בשנת 1958 במסגרת התנועה “מן העיר אל הכפר”, עברה משפחת דורצ’ין להתגורר בקיבוץ רמת דוד. הוא למד בבית הספר התיכון האזורי ביפעת, יחד עם ילדי קיבוצים שכנים;
“אני מחפש את מקומי בחברת הילדים הסגורה של הקיבוץ. חברה מנוכרת שאינה מסבירת פנים, אפילו הדיבור והדיאלקט שלי שונים. אני נלחם וחוצב את מעמדי ולאט לאט לומד לאהוב את הקיבוץ. בקיבוץ חיים בחוץ, הטבע והעבודה הפיזית קולטים אותי. כמו ביתר הקיבוצים באותה התקופה, חברת הילדים ומשק הילדים צריך לכלכל את עצמו, ואני משובץ לעבוד ברפת, אני מעביר חליבות לילה לבדי ומוקדם בבוקר לפני הלימודים, עוזר ל”העביר קווים” בתירס ובאספסת. העבודה הפיסית נעימה לי”.
בגיל 18, התגייס דורצ’ין אל הצנחנים ועם שחרורו התגורר בקרית טבעון, והחל לעבוד לפרנסתו בעבודות מגוונות; בבניית גגות, על ספינות דיג ובמכרות הנחושת בתמנע. בשנת 1967 התחתן עם רעייתו נעמי והשניים עברו להתגורר בקיבוץ כפר החורש, שם הם מתגוררים עד היום.
לנעמי וליעקב דורצ’ין, חמישה ילדים; נטע (ילידת 1969), אורי (1971), אחיק (1975), דני (1978) וחיים (1987). לזוג גם שלושה נכדים.
בקיבוץ כפר החורש, נתקל דורצ’ין באמן שהפך מאז לידיד חייו;
“אני פוגש לראשונה את יאיר גרבוז, שנמצא שם בגרעין נח”ל. יאיר, שמחודד מאד בחשיבה מקצועית ומעורה בחיי האמנות של תל-אביב, מביא אותי לעיר הגדולה. בשנים 1968, 1969 מתקיימות התערוכות הראשונות שלי, ואני נכנס לסצנת האמנות של ישראל. מציג אסמבלז’ים של עצמות תפורות לבד (1968) ותערוכת היחיד הראשונה שלי, בגלריה מבט בתל אביב, היא של ציורים (1969). הביקורות מפנקות אותי מההתחלה”.
כאמור, יצירותיו הראשונות של דורצ’ין, היו ציורים ואסמבלאז’ים. בשנת 1970 עלה באש הסטודיו שלו בקיבוץ וכל יצירותיו אבדו. במשך שנתיים לא עבד כלל. הוא נסע לאירופה ופגש בברלין את יוזף בויס, שהשפעתו עליו באותה תקופה הייתה ניכרת. פסליו, משנות השבעים המאוחרות, שהוצגו בגלריה מבט, וב’גלריה הקיבוץ’, היו מיצבים הבנויים על חפצים מצויים, כמו מיטות ולוחות עץ. במקביל הרבה להציג רישומים בגלריות שונות ברחבי הארץ.
אבן דרך חשובה ביצירתו הייתה התערוכה מלאך בנוף אירי שהוצגה בגלריה נעמי גבעון בשנת 1983. תערוכה זו קיבעה את פיסול הברזל שלו כמרכיב קאנוני וחדש באפוס האמנות הישראלי. בשנים 1991-1985 הציג חמש תערוכת יחיד בגלריה גורדון בתל אביב. מתערוכות אלה נחרתו בזיכרון בעיקר הפסל המונומנטלי מוצא אל הים (1987) ובאחרת הפסל באר וארבעה כלבים (1991), שהפך לפסל חוץ בולט בפינת הרחובות המלך ג’ורג’ ושדרות בן-ציון בתל-אביב.
בשנת 1990, נבחר על ידי האוצר אדם ברוך לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה. יצירותיו הוצגו בקדם תערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, ואחר כך בונציה. תערוכה זו פתחה בפני דורצ’ין קשר לאמנים ולתערוכות באירופה;
“ב-1990, אני נבחר לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה, שם נפגשתי עם אמנים, אבות הפיסול של המאה העשרים, כמו אנתוני קארו ואדוארדו צ’לידה, מארק דה-סוברו ואחרים. מאוחר יותר טסתי לניו-יורק לעבוד במחיצתו של אנתוני קארו”.
בשנת 1995, נערכה ליעקב דורצ’ין במוזיאון תל אביב תערוכה גדולה של יצירותיו תחת הכותרת באר אטומה. אוצר התערוכה, פרופ’ מרדכי עומר, הציג את היצירות “כאופוס בו מיטיב דורצ’ין לגשר בין האקראיות של החיים לבין תודעת האני הקולקטיבי שלו”. התערוכה, שכללה כעשרים וחמישה פסלים מונומנטאליים, הייתה מהגדולות והמרשימות שהוצגו בישראל.
במשך השנים הוא ממשיך להציג באופן קבוע תערוכות יחיד כמעט מדי שנה. בשנת 2001, הוצגה התערוכה; “פסלים שונים” בסדנאות האמנים בתל אביב; בשנת 2003 הוצגה התערוכה; “עריסת קופים” בגלריה גורדון בתל אביב; בשנת 2004 הוצגה וורסיה שנייה לעבודה המונומנטאלית; “מוצא אל הים”, בחלל זמן לאמנות בתל אביב; בשנת 2006 הציג את התערוכה; “אדוות של פלדה” בגלריה של בית גבריאל על הכנרת, ובשנת 2007, שוב בגלריה גורדון הציג תערוכה תחת הכותרת; “פורום ודיונה”.
בשנת 2005, זכו יעקב דורצ’ין, ו-יאיר גרבוז ב’פרס אמ”ת’ (האמנות, המדע והתרבות) בתחום התרבות והאמנות, מטעם קרן אמ”נ לקידום המדע, התרבות והאמנות בישראל, משרד ראש הממשלה. כאות הוקרה, נערכה לכבודם בגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה התערוכה המשותפת.
בשנת 2009, נערכה לדורצ’ין, תערוכה רטרוספקטיבית תחת הכותרת; “קפלים בברזל ומחוות של קווים”, אותה אצר פרופ’ מרדכי עומר. התערוכה, שנערכה באולם מרקוס ב’ מיזנה, הציגה את פסלי הברזל של דורצ’ין מול רישומים והדפסים שיצר לאורך כל שנות עבודתו, התערוכה לוותה בקטלוג מקיף בו 500 עמודים, הכולל מאמרים משל; מרדכי עומר, אדם ברוך, טל לניר ושיחה עם הלית ישורון.
דורצ’ין, השתתף בעשרות רבות של תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו”ל. ביניהן, יש לציין את שמונים שנות פיסול, מוזיאון ישראל (1984); דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות (1986); אירועי תל חי, (1987); 40 אמנים מישראל, תערוכה נודדת מטעם משרד החוץ שהוצגה בלמעלה מעשרה חללים ברחבי העולם (1990-1988); בתערוכה פיסול ישראלי עכשווי, שהוצגה במוזיאון הרה ביפן ובמוזיאון לאמנות עכשווית בקוריאה (1992-1991); היבטים באמנות הישראלית של שנות השבעים.
מוזיאון תל אביב לאמנות (1998); אוסף ורה, סילוויה וארטורו שוורץ לאמנות בת זמננו, מוזיאון תל אביב לאמנות (2001).
כעשרים וחמישה פסלים העמיד יעקב דורצ’ין באתרים ציבוריים ברחבי הארץ ובאוספי המוזיאונים הגדולים, מהם עשרה פסלים מסדרת באר אטומה. פסליו נרכשו על ידי מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה, ומוזיאון הרצליה; הם מוצבים בכמה מוסדות להשכלה גבוהה ובהם אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, המרכז הבין תחומי בהרצליה והמכללה למינהל בראשון לציון; מלבד הפסל שכבר הוזכר, באר וארבעה כלבים, המוצב בתל אביב. בחצר קיבוץ נווה אור, מוצב פסל מונומנטאלי שלו, סוכה, המתנשא לגובה של 30 מטרים. פסל מונומנטאלי אחר, מרכבה, מוצב בנס ציונה. פסלים נוספים משלו מוצבים בכל רחבי הארץ: בתל חי, חיפה, רמת השרון, יבנה, יפעת ואילת. ולאחרונה גם במשכן הכנסת.
יעקב דורצ’ין, זכה בכמה פרסים, מלבד פרס אמ”ת שהוזכר. בשנת 1989 זכה בפרס ההתפנות של שר התרבות והחינוך; בשנת 1996, זכה בפרס בנק דיסקונט, מוזיאון תל אביב לאמנות; בשנת 1998 זכה בפרס אופטוביצר מטעם מוזיאון חיפה לאמנות; ובשנת 2006 בפרס אויגן קולב לרישום ולתחריט.
בנוסף לעיסוקיו באמנות יעקב דורצ’ין הוא אנטומולוג בעל שם עולמי. הוא מומחה בהגדרת חיפושיות מסוג COLEOPTERA CERAMBYCIDAE CARABIDA – ANTHINII OF AFRICA.
בשנים האחרונות כותב מונוגרפיה של הסוג; ANTHINII של אפריקה.
במשך כל שנותיו לימד אמנות במוסדות להשכלה גבוהה. בעבר לימד בבית ספר תיכון אזורי יפעת, במכללת אורנים, ב’מכון אבני לאמנות’, ובמדרשה למורים לאמנות מכללת בית ברל.
החל משנת 1991 הוא מלמד בחוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה, משנת 2007 בדרגת פרופסור מן המניין. במסגרת תפקידיו באקדמיה שימש ראש החוג לאמנות יצירה, אוניברסיטת חיפה (1997 – 2002).
בשנים 2004-1998, כיהן כיושב ראש הוועדה של המועצה להשכלה גבוהה לבדיקת בקשותיהן של מכללות להכשרת עובדי הוראה לפיתוח תכניות לימודים לתואר “בוגר בהוראה” (B.Ed) באמנויות ועיצוב. המוסדות שנבדקו הם; המדרשה למורים לאמנות, מכללת בית ברל; המכללה לחינוך ע”ש קיי, באר שבע; המכללה להוראת טכנולוגיה, תל אביב; המכון ללימודי האמנות, מכללת אורנים; מכללת ויצ”ו לעיצוב ולהכשרת מורים, חיפה.
Add Comment