האם לא הגיע הזמן לספר לילדים לפני השינה שגם כל הפוליטיקה בישראל מנותקת לחלוטין מהעם והאמת – כך שלא יחשבו, כי ההינתקות היא רק אירוע הקשור לחבל עזה וצפון השומרון?!
תודה מראש על מחיאות הכפיים… כמו על גילויי “ההבנה” של המקטרגים… לא אלה ולא אלה היו נשוא רעיון כתיבת “תמונת מצב”. כי את תמונת המצב שלנו – של האומה, של היחידים – לא אוהבים לראות (לקרוא ולשמוע) אלה גם אלה – כל אחד מנקודת מבטו והשקפתו את החיים.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
זרקו אבן לכל רוח, ולבטח תיפגעו בעניין שיכול לחבוק ויכוח אינסופי… עקר בסיכומיו. למה עקר בסיכומיו? כי הרצינות כבר פסה מזמן מא”י. לא מן העולם, אלא רק מכאן, בגללנו.
היום כבר ברור שההחלטות, בכל מקום, על כל עניין – הן אינטרסנטיות. נכון שהאינטרס אינו חייב להיות שלילי במהותו, אבל כאשר הפכה המדינה לעיסה דביקה של שני סוגי בצק בטעמים שונים לחלוטין… אכילת התוצר המשותף פשוט בלתי אפשרית. כמדינת סקרים, כבר אימצנו לעצמנו את מודל הרוב והמיעוט, כשהנטייה היא לא להכביר במילים אחרי פרסום התוצאות – מה שמותיר רק קבלת החלטות בהתאם למספרים.
הרוב קובע – ינתחו לך המומחים… וכעת לך תתווכח עם כותרות ענק שחורות ואדומות בעיתון יומי מוביל – כאשר הרגשת גועל עוטפת אותך אם במקרה את/ה “המיעוט” של “רק” 49% מהעם…
דמוקרטיה יקראו לזה, למרות שגם הסקר הזה מלא חשדות מכאן ועד הודעה חדשה – וגם זה בלשון המעטה. לפעמים נדמה כי כל נושא הבחירות הכלליות מיותר לחלוטין, כי עדיף היה אולי לשלם כמה אלפי דולרים לאיזה מכון סקרים – ו”לסגור עניין”. נכון, המרשרשים הירוקים עלולים להטות (חו”ח…) את הכף, אבל למי כבר איכפת פרט זניח זה, כאשר המציאות כנראה מושחתת הרבה יותר?!
הפוליטיקה בישראל היא העניין החם ביותר. כך היה וכנראה יישאר לעד. אם יש פרשנים (מעניין מה מייחד אותם מסתם נביאים?…) שטוענים כי אחרי ההינתקות נחזור לעסוק בעניינים האמיתיים באמת – אין להם כנראה על מה להסתמך.
מניסיון העבר התוסס שהשקיע כל עניינינו הבוערים לתחתיות שאול – ברור, כי רק כותרות והבטחות טרום בחירות מעלות אותם עניינים בקמפיינים לוהטים… שמאוחר יותר מתבררים כלא יותר מצ’קים ללא כיסוי.
ענבל גבריאלי, צילום מתוך אתר הח”כית
אפילו כותרות כמו: “אין לציבור אמון בפוליטיקאים” – מתבררות מהר מאוד כעובדה זניחה כאילו נלקחו מאיזה סרט על מדע בדיוני. אותם פוליטיקאים “נטולי אמון” מוזמנים לאירועים משפחתיים. כמעט ולא נמצא אמצעי תקשורת שיוותר על ראיון עם אישיות פוליטית “בלתי רצויה”. רבים מתוכנית הפריים טיים אינן מוותרות על הנבחרים ש”הציבור מקיא”… וכך נוצרת מציאות של אחד בפה ואחד בלב – ומעניין מי באמת יוצא נישכר מכך.
“שטראובר נפנף את ענבל גבריאלי”… וואוו… נו אז מה? פוליטיקאית עם עבר ועתיד בלתי נעכל, עם כדורגלן שגם בלעדיה לא חסרות לו כותרות בעמודי הספורט – אבל הנה לכם אירוע ששווה אירוח אצל יצפאן, לפיד, מישעל אור וואט אבר. האמת, לא בדקתי אם אכן נערך אירוח בנדון, אבל לבטח נסתמו כל מדורי הרכילות בכל מדורי “התרבות” באינטרנט ו/או העיתונים…
כמה נקודות תמוהות בעניין הפעוט הזה?
האם בכלל ראויה אומה לחכי”ת כזו שהגיעה למרום בית המחוקקים כפי שהגיעה? מיד יאמרו שומרי החוק: שום בימ”ש לא קבע שבחירתה אינה חוקית… כאשר האמת העירומה מעורטלת מולנו 365 ימים בשנה, עד כמעט 4 שנים של טירוף מערכות של קדנציה אפשרית למלחכי הפנכה.
האם הפוליטיקה נתפסת בעינינו כאירוע צהוב? בשיחות הסלון שלנו נהנים לדבר רבות על החובה של נבחר הציבור לעסוק בעבודתו אליה נשלח ע”י הציבור – אבל מראה מליאת הכנסת הריקה – מרוקנת מכל תוכן גם דיון בעניין העקרוני הזה. את האמת הצרופה יותר, מספקת התקשורת הרב גונית, מדי יום, מדי שעה…
תאמרו “ככה זה – אל תיקח ללב”?
אז מדוע לומדים באוניברסיטה לתארים אקדמיים, עם תיאוריות מלומדות ומבוססות – השונות לחלוטין…? כבר מזמן אומרים הפרופסורים לכלכלה לתלמידיהם בסוף שנה א’: “למדתם, השכלתם, אבל אל תנסו להבין כעת את ההיפך שתראו בחיים האמיתיים – אותם מנווטים הפוליטיקאים בגרפים מוזרים ושונים לחלוטין…”.
האם לא הגיע הזמן לספר לילדים לפני השינה שגם כל הפוליטיקה בישראל מנותקת לחלוטין מהעם והאמת – כך שלא יחשבו, כי ההינתקות היא רק אירוע הקשור לחבל עזה וצפון השומרון?!
מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה
את הרגשת המחנק, החשק להקיא, והבעות התימהון הבלתי נמחקות ממוחם ופניהם של רבים מתושבי מדינת ישראל – בעניינים כמו: “מדוע אריאל שרון לא עומד לדין על כמה חשדות ענקיים נגדו…” – לא תעלים שום תוכנית גרנדיוזית כ”הינתקות”, בדיוק כמו שלא יטשטשו עיתונאים חנפנים שיראו את הגביר ליד כבשיו בחוותו.
אפילו ניסיון נואל של מני מזוז היועץ המשפטי לממשלה, להעמיד לדין פלילי את בנו של ראש הממשלה, לאחר מכן את השר צחי הנגבי ולבסוף עוד 119 חכי”ם… לעולם, לא ימחקו את הבושה, את הרגשת הכאוס, ולבטח לא ישקמו את איבוד אמון הציבור במערכת. ההיפך הוא הנכון: הקרע והתסכול רק יעמיקו.
כאשר מדינה שלמה לכודה בין שני קטבים (כאילו אין עולם בין שני הקטבים האמיתיים החצויים ע”י קו המשווה) – ומערבולות שוות פחות או יותר מנציחות את חוסר השקט והדרך הרציונאלית לחיים סבירים ונוחים – מה הפלא שתמונת המצב עגומה יותר מציור סוריאליסטי?!
אם אציין כאן “רק כמה דוגמאות”… ייסתם כל האינטרנט – שעד היום היה ידוע כאמצעי רחב המסוגל לאחסן חומר אינסופי. אבל גם מניעת הציורים הריאליסטיים, תמעיט מצבע האמור עד כה, ואיך אמנע את מינימום התענוג הזה מקוראיי?
<!–dogma30-7-05.htm–>
Add Comment