האם היה מקום עבודה בו לא אמרתם בניתוחי אופייכם, כי אתם אמינים וישרים? אז כיצד יתכן שבעת מכירת רכבכם, תעלימו מהקונה את רוב חסרונות רכבכם המאוד מוכר לכם? מדוע תנסו לגנוב מוצרים מחנות קטנה כגדולה – בלי לשלם?
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
כמה חשוב ללכת לקלפי ולנצל את הזכות הדמוקרטית לבחור. כמה חשוב לכבד את שלטון החוק ולהוריד הראש גם כאשר פסק דין של שופט אינו נראה סביר בלשון המעטה. כמה חשוב לכבד את נבחרי העם, שהרי הם פרצופם האמיתי של כלל התושבים שבחרו בהם.
כמה חשוב לכבד את דעתו של הזולת, גם אם יש לך דיעה מנוגדת לחלוטין.
יכולתי למנות עוד המון “כמה חשוב” – אבל כולנו נסחפים בכותרות, ושוכחים ברגע הקריטי, כי הן מרוחות ברישול על קרחונים המנתנקים מהקטבים, גולשים לימים חמים יותר, שם הם נמסים ונעלמים.
כי באמת חשוב מאוד לכבד… אבל חשוב הרבה יותר להיות חכמים רגע לפני.
את הרגע לפני – אוהבים אנו לעבור תוך התעלמות מתמרורי ה”עצור סכנה לפניך”. את הרגע לפני מורחים אנו כלא רלוונטי, כאילו לא יגיע יום התשלום וטומנים ראשנו בחול כבת יענה.
כך אנו מתנהלים בכל שטח, גם בעניינים האישיים – ומה הפלא שקיימת הקרנה מתמדת על דרך התיחסותינו לנושאים הציבוריים? הרי לא באמת איכפת לנו.
אם היה איכפת לנו, מכל דבר שאנו טוענים, כי באמת איכפת לנו – האם סביר שהתנהגותינו תואמת את ציפיותינו?
Mitzpe_yitzhar_t180k-n_25-3-05_01.jpg
לפני שאנסה לפרום את חולשתינו בנושאים הציבוריים הגורליים העומדים על פרק סדר יומינו – הבה נבדוק קודם את עצמנו, התנהגותינו, חיינו הפרטיים – ובצל משפחתינו.
האם אנו מקדישים את כל כולנו לחינוך ילדינו? האם צרכיהם ברורים לנו? האם אין אנו נותנים להם לפעמים יותר ממה שצריך, דבר המשפיע עליהם להתפנות בלית ברירה לאפיקים אפלים דווקא?
האם יתכן, שרובכם יטען לחינוך אוהב ומסור לילדיהם – אבל נראה אלימות נוער הולכת וגוברת, שימוש בסיגריות וסמים בגילים צעירים, התנהגות פרועה בכבישים בעיקר בסופי שבוע פראיים… וכו’?
האם אנו אמינים וישרים?
האם היה מקום עבודה בו לא אמרתם בניתוחי אופייכם, כי אתם אמינים וישרים?
אז כיצד יתכן שבעת מכירת רכבכם, תעלימו מהקונה את רוב חסרונות רכבכם המאוד מוכר לכם? מדוע תנסו לגנוב מוצרים מחנות קטנה כגדולה – בלי לשלם? כיצד יתכן שתמסרו צ’ק כאשר ברור לכם שהבנק המכיר את המינוס הגדול בחשבונכם – ישאיר מקבל הצ’ק ללא כיסוי? וכהנה תופעות שאפילו לא התחלתי להכניס לרשימה…
Demonstration_Inatkot_t180k-n_25-3-05_01.jpg
האם באמת איכפת לנו מהמפלגה בה אנו תומכים, או שתמיד נחבור למי שיש סיכוי כי ממנו ניוושע בעתיד – ורצוי באופן אישי? הרי קשה להאמין שיבוא אדם אמין וישר, יטען טיעונים נכונים ואופרטיביים, ימאן לסטות מעקרונות ואידיאולוגיית המפלגה – ויקבל אמון “חבריו” כאשר המאכר של המפלגה (נניח לשם הדיון: עוזי כהן) אינו תומך בו? נכון או לא?
השאלה היא: למה?
את התשובה: “ככה”… נשאיר לכאלה שנהנים מתשובה רדודה זו, ואת המשך הדיון ננסה לעשות ברמה מעט גבוהה מזו. כי באמת חשוב מבחינה דמוקרטית ללכת לקלפי ולבחור בנציגי העם.
אבל תזכירו לי מתי נערכו בישראל בחירות דמוקרטיות? כדי לא לבלבל את הקוראים בדוגמאות היפוטטיות, בואו ונתייחס למצב הנוכחי.
קחו את מפלגת השלטון. מי נמצא בה?
חבורת “מורדים” שדבקים לעקרונות הליכוד שפינתו היתה תמיד ימינית ועממית – אבל הם ייחודיים באישיות רדודה יחסית של חברים. אין למעשה ספק שהדבק המאחד קבוצה זו, בא בעיקר מתיסכול שצף לאחר חולשה פוליטית ו/או חוסר קירבה לצמרת השלטון: דוד לוי, נעמי בלומנטל, ואח’.
אבל מה עושה קבוצה זו?
רוח. רוח פוליטית שפועלת במסר הפוך לחלוטין מהאינטרס הרעיוני שלכאורה, מאחד אותם: מצד אחד אין להם מנהיג ו/או כח לעזוב הליכוד ולהתמודד לבד. התוצאה של התפזרותם לכל רוח ברורה להם. מאידך, אינם מוכנים “ללכת על כל הקופה” ותמיד ברגע הקריטי, הם מתקפלים בתירוצים אלה ואחרים – אבל לציבור הם מספרים שדרכם לא הוסטה למרות הצבעתם…
bibi_netanyahu_t180_2004_01.jpg
החלק השני של מפלגת השלטון, הוא הדומיננטי והשואף להגיע לתפקידים בכירים, בעיקר בקדנציה הבאה. לשם כך, לא צריך שום עקרון ומספיקה התמיכה בראש הממשלה, גם אם פניך לבנים כסיד של ביבי…
אז תאמרו לי, בבקשה, כל תומכי שלטון החוק, מה עליי לעשות בבחירות הקרובות – כאשר ה… ליכוד המאוחד יבקש אמון העם?
לבחור ליכוד, האין זאת?
כי אם אני ימיני, מבית ליכודניקי, למה לעזוב בית “חם”?…
ובמי בחרתי?
בדוד לוי, ענבל גבריאלי, רוחמה אברהם, גדעון סער, ביבי נתניהו, עמרי שרון… כולם כאמור צדיקי הדור, בעלי עמדה ברורה, רואי חזון וקידמה, שואפים להייטיב עם מכאוביי העם… נו באמת?…
ומה יש לנו במפלגת האופוזיציה הדגולה, מפלגת העבודה? גם שם שני חלקים, שכל חלק מחולק לפחות למספר החכי”ם בו…
מדוע לפחות? כי לא בטוח שכל ח”כ אינו מחולק בינו לבין עצמו… בצד שמעון פרס… טוב, יש רק את שמעון פרס, עם עדת מעודדות ומעודדים, ש”רצים” עימו כל עוד יבחר לאיזשהו תפקיד.
יש לנו, כמובן, את “דוגלי ההתנתקות” שחייבים לשם כך כיסא בממשלת שרון, שהקיאו עליה כבר כל מה שאפשר להקיא.
מנגד, את “דוגלי ההתנתקות” אבל שלא היו מספיק אמביציוזיים לקבל כסא, ולכן סלידתם “מובנת” מכניסה לממשלה הנוראית הזו.
בבחירות הבאות, כל השמאלנים הרגועים (העצבניים – למרץ/יחד) יצביעו ל”עבודה”: לפרס, לפואד, לאיציק, לסנה… כי זו, עיסקת החבילה הדמוקרטית – מה לעשות.
tomy lapid_t180k-n_01.jpg
בתווך כמובן, יש לנו את השינוי “המטאורי”, שמלבד שאיפות אישיות של טומי לבן השומן והשיער, בעל הפה שאינו נסתם – קשה להבחין באיזו אידיאולוגייה מהממת – מלבד שינאת החרדים ובגלישה יזומה – גם לשנאת המזרחיים.
“שינוי” כבר מזמן אינה יודעת בעד מה היא ונגד מה – כאשר דבר אחד מאוד ברור להם: ישיבה בתוך הממשלה מאוד נוחה, והפכה לסעיף מס’ 1 במצעה…
כעת, לאחר ששירטטנו את קצה קצהו של המצב האישי של כל אחד מאיתנו – עם התאורייה ששלטון החוק הוא נר לרגלינו ודגל עליון למאוויינו – אפשר בשקט ובשלווה להבין כיצד הפכה ההתנתקות לעגל הזהב של הפוליטיקאים.
כולנו וכל הפוליטיקאים – זונחים כל טיעונינו, מכאובינו, רצונותינו, שאיפותינו… כי יש צורך בהתנתקות חד צדדית בחבל עזה וצפון השומרון.
38 שנים זה היה דבר מיותר, אבל כעת החליטו רבים מאיתנו ובעיקר רבים מהחכי”ם בעלי הכסאות המתנדנדים – כי זה הזמן לדחות הכל, ולעשות הכל למען ההתנתקות.
כי איך נחייה ללא ההתנתקות?
לעשות מישאל עם? חס וחלילה. ההתנתקות תידחה.
לערוך בחירות? חס וחלילה. ההתנתקות תידחה.
להעיף רמטכ”ל? בפעם הראשונה בישראל? בטח. למען ההתנתקות.
להגיש כתב אישום נגד שרון? חס וחלילה. הממשלה תיפול וההתנתקות תידחה. להקטין הממשלה? לחסכון? חס וחלילה. יהיה משבר וההתנתקות תידחה.
וכהנה… וכהנה…
sharon_and_map_t180_01.jpg
ויש לי שאלה קטנה, לכל “תומכי ההתנתקות כאוויר לנשימה דווקא בשנת 2005”: “מה יהיה יום לאחר ההתנתקות”?
אקצר לכם. כלום.
אותו סיכסוך בלתי ניתן אפילו למיקוד – ישאר בינינו לבין הפלשתינאים.
אותו שר אוצר לעשירים – ואנחנו נמשיך לאכול חארא ולקבל משכורת שמספיקה בקושי לשלם חובותינו.
אפילו אותו ראש ממשלה, או “מחליפו” נתניהו, או “מחליפו” ברק, או… בקיצור אותה פלטפורמה של ייאוש…
אבל… ההתנתקות!
עמוד דום! קוד קידה! אל תעבור לנוח… כי לא נוח לי לראות שנוח לך…
עגל הזהב חוזר מימי המדבר, לעגל ההתנתקות שסיר הבשר כבר מונח על צווארנו כעול ריחיים טוחן אט אט, כשכבר ניטחן עד דק, עד שנבין.
Add Comment