עודני שוכב על גבי על המחצלת גיששו אצבעותיי לגעת לה באפרסק הזה וידי השנייה הייתה מוכרחה לגשת אל גבעת מכנסיי ועיני נעצמו וידעתי שחייב להפסיק ממש חייב להפסיק אבל לא מיד רק עוד קצת.
430_amos_oz_01.jpg
והייתה בקיבוץ חולדה גננת או מחנכת של כיתה א’, אקרא לה אורנה, מורה שכירה כבת שלושים וחמש שהתגוררה אצלנו בחדר אחרון באחד הביתנים הישנים. בכל יום חמישי הייתה נוסעת אל בעלה ושבה לעבודתה בחולדה השכם מדי יום ראשון. פעם אחת הזמינה אותי וכן שתיים מבנות כיתתי לבוא אל חדרה בערב לשוחח על שירי ’כוכבים בחוץ’ ולהאזין עימה לקונצ’רטו לכינור ולתזמורת מאת מנדלסון ולשמינייה מאת שוברט.
הפטפון עמד על שרפרף נצרים קלוע בפינת חדרה, שהיו בו גם מיטה ושולחן ושני כיסאות ופינג`אן חשמלי וארון בגדים מחופה וילון פרחוני ותרמיל של פגז בתפקיד אגרטל, שהצמיח זר קוצים בצבע סגול. על קירות חדרה תלתה אורנה שתי רפרודוקציות מציורי גוגן, נשים טהיטיות דשנות ומנומנמות, עירומות למחצה, וגם כמה רישומי עיפרון שהיא עצמה רשמה ובמו ידיה התקינה להם מסגרות. אולי בהשפעת ציורי גוגן רשמה אף אורנה דמויות נשים עירומות, מלאות גוף, בתנוחות של רביצה או של הסבה.
כל הנשים האלה, נשות גוגן ונשות אורנה, נראו רוויות ורפויות כמו לאחר העונג, ועם זאת נדמה היה, על-פי תנוחותיהן המרווחות, כי הן נכונות להוסיף ולהרעיף תענוגות על מי שעדיין לא רווה.
על אצטבת הספרים למראשות מיטתה של אורנה מצאתי את ספרון ’המרובעים’ מאת עומר ח’יאם, ואת “הדֶבֶר” מאת קאמי, ולידם ניצבו פר גינט והמינגוויי וקפקא, וכן שירי אלתרמן ורחל ושלונסקי ולאה גולדברג וחיים גורי ונתן יונתן וזרובבל גלעד וסיפורי יזהר ו’דרך גבר’ מאת יגאל מוסינזון ושירים בבוקר בבוקר’ מאת אמיר גלבע ו’ארץ הצהרים’ מאת ע’ הלל וגם ’עלי אורח’ ו’מתת אוהב’ מאת רבינדרנת טגור (וכעבור שבועות אחדים קניתי לאורנה, בפרוטות דמי-הכיס שלי, את ’גחליליות’, שעל עמוד השער שלו רשמתי לה הקדשה נפשית ובה הופיעה גם המלה “נפעם”).
אורנה הייתה אישה ירוקת-עיניים, דקת-צוואר, ולה קול מלודי-מלטף וכפות-ידיים קטנות ואצבעות עדינות, אך שדיה היו מלאים וחזקים וירכיה היו חסונות. על-פי-רוב היו פניה רציניים ומתונים אבל ארשת זו הייתה משתנה בבת אחת כאשר חייכה: היה לה חיוך מצודד, חיוך פוחז כמעט, דומה לקריצת-עין קלה, כמו יורדת לסוף דעתך ורואה שם כל סוד וסולחת. בתי-שחייה היו מגולחים אך גילוחם לא היה שווה, כאילו הצלילה אחד מהם בעפרון-הרישום שלה. כשעמדה, הייתה אורנה מניחה כמעט תמיד את רוב משקלה על רגלה השמאלית, ובכך הייתה מקמרת בלי משים את ירכה הימנית. היא אהבה לחוות דעות על אודות האמנות וההשראה ומצאה בי מאזין מסור.
כעבור ימים אחדים אזרתי אומץ, הצטיידתי בכרך שירי “עלי עשב” מאת וולט ויטמן בתרגום הלקין (שעליו סיפרתי לאורנה בערב הראשון), ושוב באתי ודפקתי על דלת חדרה בערב, והפעם – לבדי.
כעשר שנים לפני כן הייתי רץ כך לרחוב צפניה, אל ביתה של מורה-זלדה. אורנה היתה לבושה בשמלה ארוכה מכופתרת מלפנים בשורת כפתורים גדולים. השמלה היתה בצבע קרם, אך אור החשמל, בעיבודו של אהיל-הרפיה הכתום, שיווה לה גוון אדמדם. כאשר עמדה אורנה ביני לבין המנורה התרמזו מתאר ירכיה וקווי תחתוניה מבעד לארג השמלה. על הפטפון שלה הניחה הפעם את “פֶּר גינט” מאת גריג.
היא ישבה לידי על המיטה המחופה מרבד מזרחי וביארה לי מהם הרגשות שכל אחד מקטעי היצירה מבטא. אני, מצדי, קראתי לה מתוך “עלי עשב” והפלגתי בהשערה בדבר השפעת וולט ויטמן על שיריו של ע’ הלל.
אורנה קלפה לי מנדרינות והשקתה אותי מים קרים מתוך כד-חרס מחופה מלמלה והניחה את כף ידה על ברכי, לסמן לי שאחדל לרגע לדבר, וקראה לי שיר קודר שכתב אורי צבי גרינברג, אבל לא מתוך כרך ’רחובות הנהר’ שאבי אהב לדקלם ממנו בסערה כי אם מתוך ספרון שלא הכרתי ולו שם מוזר ’אנקראון על קֹטב העצבון”.
אחר-כך ביקשה ממני שאספר לה קצת על עצמי, ואני לא ידעתי מה ודיברתי שם המון דיבורים מבולבלים על רעיון היופי, עד שאורנה חזרה והניחה את כף ידה על עורפי ואמרה די, בוא נהיה קצת בשקט? בעשר וחצי קמתי ונפרדתי ויצאתי לשוטט תחת אור הכוכבים בין המחסנים והלולים, מאושר כולי מפני שאורנה הזמינה אותי לבוא שוב, באחד הערבים, מחרתיים, ואפילו מחר.
כעבור שבוע-שבועיים כבר הסתובבה שמועה בקיבוץ וכבר היו שקראו לי ’העגל החדש של אורנה’. היו לה אצלנו כמה מחזרים, או בני-שיח, אך איש מהם לא היה רק בקושי בן שש-עשרה, ואיש מהם לא ידע לדקלם על-פה, כמוני, משירי ’שמחת עניים’ ו’ברק בבוקר’.
פעם או פעמיים עמד אחד המחזרים שלה והמתין בחושך בין האקליפטוסים לפני הביתן: חיכה שאצא. מחדרה ואני, בצביטת קנאה, התעכבתי בצל הגדר החיה והספקתי לראותו נכנס אל החדר שבו זה עתה בישלה לי אורנה קפה סמיך בפינג`אן וקראה לי “לא רגיל,” ואף נתנה לי לעשן עמה סיגריה למרות שעדיין הייתי רק נער דברן מכיתה י”א.
כרבע שעה עמדתי שם, צל בין צללים, עד שהם כיבו את האור. פעם אחת, באותו סתיו, באתי בשמונה בערב לחדרה של אורנה ולא מצאתיה, אבל מפני שאור מנורתה גלש החוצה, כתום עמום מבעד לווילונות הסגורים, ומפני שהדלת לא הייתה נעולה, נכנסתי ורבצתי על המחצלת לחכות לה.
שעה ארוכה חיכיתי, עד שהתמעטו קולות האנשים והנשים מן המרפסות ובמקומם גברו קולות הלילה, בכי התן ונביחת כלבים וגעיית פרות מרחוק וצקצוק ממטרות ומקהלות צפרדעים וצרצרים.
שני פרפרי לילה התחבטו בין המנורה לבין האהיל הכתום-אדמדם. הקוצים שבאגרטל – הפגז הפילו מין צל מרוסק על פני המרצפות והמחצלת.
נשות גוגן שעל הקירות, ורישומי-העירום שרטטה אורנה בעפרונה, עוררו בי פתאום מין ניחוש עמום איך נראה גופה בלי בגדים במקלחת ואיך כאן על המיטה הזאת בלילות אחרי לכתי, לא לבדה, אולי עם יואב, או עם מנדי, אף-על-פי שיש לה אי שם בעל קצין בצבא הקבע. בלי לקום ממרבצי על המחצלת הפשלתי לרגע את הווילון שחיפה על ארון בגדיה וראיתי לבנים וצבעוניים וכתונת לילה אחת מניילון, כמעט שקופה, בצבע האפרסק.
עודני שוכב על גבי על המחצלת גיששו אצבעותיי לגעת לה באפרסק הזה וידי השנייה הייתה מוכרחה לגשת אל גבעת מכנסיי ועיני נעצמו וידעתי שחייב להפסיק ממש חייב להפסיק אבל לא מיד רק עוד קצת.
להמשך הסיפור – לחץ כאן
Add Comment