המנהיג שיקבל את אותם “19 מנהיגים” קודמים כאופוזיציה למעמדו – יצטרך להצעיד את “התומכים” במפלגה הזו… לבחירות הכלליות. התמונה הנראית לי יותר מהגיונית, היא לראותו כחלילן המוביל אחריו את כל יתרת העדר… ישר למים ולטביעה הבלתי נמנעת
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
ביום רביעי, ילכו חברי מפלגת “העבודה” לבחור את מנהיגם. למרות זכותי כמשלם מיסי חבר במפלגה – לא אצטרף לרבים וטובים שירצו לממש את זכותם הדמוקרטית. יש רגע בו הבוחר חייב לעצור עצמו, ליישר גוו בכבוד, ולא להיסחף יחד עם העדר שבהפוך על הפוך הולך להרע עם עצמו. הבחירות הללו הן סגפנות בכלי חד על הגוף עד זוב דם – באצטלה של זכות חוקתית. הבחירות עצמן אינן משנות מצב קטסטרופלי. את זה היו צריכים לעשות המועמדים, אבל הם יודעים רק להכפיש איש את רעהו. כולם יודעים לשבח את המת (רבין) ולקלס את החי (המועמד האחר). אין כוונתו של אף אחד מהם להאדרת איכותו על פני האחר – אלא מוטו אחיד שללא ספק ישליך גם על מצבה של המפלגה לאחר קביעתו של “המנהיג”: “אני ואפסי עוד”.
לא זה הדרך, אמר אחד-העם, ואין הכוונה לבורסה השוכנת ברחוב התל-אביבי הזה.
אני מודע לטענה העיקרית שתעלה מדברים אלה: “הבחירות הן הליך דמוקרטי שחייבים לממש. זוהי ההזדמנות שהמערכת מאפשרת לכל אזרח להביע דעתו באופן דמוקרטי, לקבוע מנהיגו, ואסור לפספס אותה. אי הליכה לבחירות כמתן ניצחון דווקא ליריב אותו אינך רוצה”.
מסכים לחלוטין.
אז… הולך לבחור?
בשום פנים ואופן לא.
הנה ההרגשה בפנים, ההיגיון מאחורי, וההסבר האולטימטיבי להחלטה.
מפלגת “העבודה” איבדה עצמה לדעת כבר לפני זמן רב, ומעבר לחוסר חילוקי הדיעות בעניין זה בין חברי המפלגה והציבור הישראלי בכלל – אף אחד גם לא עשה שום דבר לשינוי מינימאלי במצב הזה.
“אז הנה לך ההזדמנות, לשנות” בוודאי יקראו לי חבריי לבוא ולהצביע.
פרס; משסה יתר המועמדים בפרץ, כדי שיסירו מועמדותם לטובתו
אבל בדיוק כאן מוקד העניין. הבחירות לא רק שאינן הולכות לשפר את המצב, אלא לקבע אותו – ובמונחים דמוקרטיים ישראליים: “למנוע אפשרות שבעתיד הקרוב תהיה אופוזיציה אפקטיבית בישראל, תוך שימור כל הריסות המפלגה כאתר היסטורי”.
הנה, שימו לב לעובדות.
מיהם המועמדים שאמורים להיות החל מהעשירי בנובמבר: “מנהיג מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה בישראל?”;
שמעון פרס… חייבים להתחיל בו מהרבה סיבות. בראש ובראשונה, כדי לתת לו כבוד כזקן המועמדים. אבל את הכבוד הוא אינו מבקש… כי בעיניו הוא הכבוד ויעשו עם זה כל היתר מה שהם רוצים… אפילו מטה בחירות מסודר אין לו.
שמעון פרס היה המנהיג המוסכם באותה עת שלא ידעו כיצד ואת מי לבחור כמנהיג המפלגה – וכך נשאר עד היום. הייתה תקופה שכהונתו נמשכה “רק עד הבחירות הפנימיות בהן הוא אינו מתכוון להתמודד”… אבל היום כבר למי איכפת? בטח שלא לפרס.
שמעון פרס כבר נבחר למעשה להיות “המנהיג” הבא, למרות שאף אחד לא מאמין שהוא יכול להביא לניצחון מול אריאל שרון בבחירות האמיתיות.
למה? מה אתם רוצים ממני? תשאלו את 40 האחוזים שחושבים לבחור בו…
כאן למעשה מגיעים למועמד הבא, שהוא משלים התמונה העגומה של המועמד הקודם.
אהוד ברק. אני יודע… אני יודע… הוא שוויצר שפישל בגדול בזמנו, ואין לו כעת עם כל הכריזמה והחרטה שהגיע איתן אחרי הורדת הפלולה והחלפת האישה… שום סיכוי.
כשאני אומר “אני יודע” – אני מתכוון שאינני מחסידיו של אהוד ברק, בלשון המעטה. אבל מבחינה דמוקרטית, הסרת מועמדותו נראית בעיניי פשע ציבורי מנהיגותי שבוודאי תואם כל האווירה במפלגה. יחד עם זאת, מוכיח עד כמה אני צודק בכל ניתוח המצב העגום.
אהוד ברק היה בכ”ז מועמד מסוג מיוחד, אפילו עם רקורד כראש ממשלה – והתקפלותו שאינה מתאימה ליוצא סיירת מטכ”ל – מעיבה עליו ועל הליך הבחירות בכלל.
ברק היה בכ”ז מועמד מסוג מיוחד אפילו עם רקורד
כאשר אדם בשיעור קומתו (שימו לב שאני מדבר על רמות ולא על הרגשות) נוחת נחיתת אונס ממש לפני קו הסיום – ובלי הנד עפעף מפנה התנועה (תרתי משמע) לכיוונו של פרס יריבו המהותי… יש הרבה מעבר לחוסר טעם והרבה פגם.
כעת נשארו לנו “חסרי הסיכוי” – והאמת, באשמתם.
מתן וילנאי, אדם נהדר. לפני חודשים רבים ניבאו לו ניצחון בפריימריס. אף אחד לא צייץ פסיק שחור או רכילותי נגדו. האיש הביא בכנפיו תקווה טהורה ונאיבית – מתוכו אל תוך ליבות רבים.
אבל המציאות הפוליטית היודעת להרוס כל חלקה טובה, הכריחה גם את מתן וילנאי ליפול לתהום בה יודעים לשרוד רק אלה שחיי הביבים הם מגרשם הביתי. כאשר אינך מספיק ממולח, חסר מרפקים ועוצמה פנימית, וכל כולך סומך על טוב ליבך… אולי מקומך בשבדיה. כמובן שניתן לתרגם זאת במונחים קונסטיטוציוניים – כחוסר מנהיגות. אז אולי באמת אין הוא האיש הנכון במקום הנכון?
פואד בן-אליעזר. כאן אנו מדברים על שועל פוליטי וותיק, וכל הסקרים הרדודים באשר לסיכוייו – טופחים לו בפנים כבומרנג להשתפנותו ארוכת הימים לצילו של אריאל שרון.
לא יעזרו כל סיפורי הסבתא ועמדות הכיסא החם. מי שאמור היה להיות המוקד לשליחת החיצים נגדו, ושליחתו מכס ראש הממשלה ומהפוליטיקה בכלל – אליבא-דכל דמוקרט ו/או מתרחק משחיתות – הגיע למצב בו הוא זוכה לפופולאריות חסרת תקדים, והכול בגלל… ש”אין אלטרנטיבה”.
כי זו בעיקר הטענה של התומכים הרבים בשרון?
“מי יכולה להיות האלטרנטיבה?”.
כאן נכנס פואד והגברדיה הוותיקה שקיבעה את הסירחון במפלגת “העבודה” ובמדינה.
כאשר מנהיגי המפלגה אמרו וקיבלו כותרות: “שרון הוא ראש המושחתים בישראל” ומיד עטו עליו עם נשיקה בלחי (ובכפות רגליו) – ואחר כך היו שותפים בממשלתו… הם נשארו חסרי כל כבוד אישי וציבורי, חסרי מפלגה שיכולה הייתה להוות אופוזיציה ומנועים לבנות הנהגה אמינה שבעת בחירות תוכל גם להציב מנהיג מוביל משלה. את כל זה פואד וחבריו לא רצו, העדיפו סיר הבשר – וכעת מתפלאים שכל הקדירה נפלה על ראשם.
מהון להון, הגענו למועמד האחרון חסר ההון.
פרץ; מעולם לא נחשב לפוליטיקאי שמייצג את כלל הציבור
עמיר פרץ. על הנייר – מנהיג פועלים עם אג’נדה חברתית – ושנוא נפשו של בנימין נתניהו. לכאורה, מה צריך עוד כדי להצעיד את מפלגת “העבודה” לעידן חדש, עם קו חדש, ועם דם חדש?
יסלח לי עמיר פרץ ואני מתנצל מראש בפני הגב’ ויקי קנפו… אבל שניהם, מזכירים לי פספוס אדיר – שכישלונו זהר עוד בטרם סיימו לחגוג את תחילת דרכם לתהילה.<!–gabay_5-11-05_01.htm–>
Add Comment