בערב יום כיפור 2005. הפעם חייב כל אחד מאיתנו לעשות פעולה פשוטה בתכלית, עם המון מסר לנבחרי העם, למנהיגים: להציב מולם מראה. לא סתם זכוכית, אלא זכוכית מגדלת.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
לכאורה, אנו באולם קולנוע וצופים בסרט בדיוני בו סיטואציה זו לקוחה מעולם מושחת, מלא זימה ותככים – ויודעים שהכול ייעלם מיד בתום הקרנת הסרט. אבל במקרה שלנו המציאות עולה על כל דמיון. טרם נולדו הסופר והתסריטאי שיכתבו את התסריט האפוקליפטי הנורא הזה, שלמעשה בשבילנו הוא כבר עבר, וזאת אחרי שכבר חרך על עורנו צלקת עמוקה.
הקדמה
אפילו הכותרת צורמת לי: מיהם מנהיגי האומה? האם מדובר בנבחרי העם? אולי אלה כוחות חיצוניים למערכת הפוליטית, אבל בכ”ז קשורים למנגנונים המשפיעים עלינו? מנהיג אמור להנהיג. אין זו רק הטיה דקדוקית לתואר השם. המנהיג אמור להיות הכח המניע והקובע בכל מקום בו הוא נמצא.
מנהיג זה סמן דרך לציבור שלו, מגדלור לאורו יבטחו, אחריו ילכו, אותו יעריכו ויכבדו. ברכב זה הנהג. במטוס זה הטיס. באוניה זה הקברניט. בטבע זה האריה. במשפחה זה האבא (טרם הפנמתי הליברליות המודרנית…). בימי קדם היה זה זקן השבט, ובממשלה זה ראש הממשלה.
כעת הגענו לדמוקרטיה, אותה קונסטיטוציה שתחמה כללים שהביאו לבחירת המנהיג. כאן אנו מקבלים למעשה מונח מודרני למנהיג: נבחר ציבור.
נבחרי הציבור אמורים להיכנס לקטגוריה זו של מנהיגים – אבל משהו השתבש גם בסמנטיקה. נבחר ציבור יכול להיבחר היום, ולהיות מוחלף כבר מחר. אז היכן מנהיגותו? האם זו מנהיגות זמנית? האם מנהיגות זמנית זו מאפשרת לנבחר הציבור להשרות מסביבו יראת כבוד למעמדו?
שאלות קשות? טוב, בכיפור יש זמן גם לחידודי פילוסופיה כגון אלה…
יתכן, כי כל התשובות לשאלות אלו ועוד רבות אחרות, גלומות ב”משחק הפוליטי” שנקרא בשיאו: בחירות.
נבחרי הציבור הפכו תוצר של מניפולציות ואינטרסים המרוכזות מסביב לעסקנים ממודרים – והם המשגרים נציגיהם לעטיני השלטון כדי לינוק באמצעות “המנהיג” – את טובות ההנאה “המגיעות” להם מעצם הצבתו שם.
מדהים, נכון?
לכאורה, אנו באולם קולנוע וצופים בסרט בדיוני בו סיטואציה זו לקוחה מעולם מושחת, מלא זימה ותככים – ויודעים שהכול ייעלם מיד בתום הקרנת הסרט. אבל במקרה שלנו המציאות עולה על כל דמיון. טרם נולדו הסופר והתסריטאי שיכתבו את התסריט האפוקליפטי הנורא הזה, שלמעשה בשבילנו הוא כבר עבר, וזאת אחרי שכבר חרך על עורנו צלקת עמוקה.
יום הכיפורים כרף חשבון הנפש לפוליטיקאים
אין ספק שאת ההקדמה הזו שהבאתי, ניסחו רבים וטובים בכל מיניי וריאציות, במאמרים נוקבים, ואפשר לכרוך את כל דברי התוכחה נגד שחיתות השלטון ואיבוד כל ערכי ההנהגה הטהורה והאמיתית – באנציקלופדיות עבות כרס.
לא לשם כך נתכנסנו כאן בינות לשורות הספורות הללו בערב יום כיפור 2005. הפעם חייב כל אחד מאיתנו לעשות פעולה פשוטה בתכלית, עם המון מסר לנבחרי העם, למנהיגים: להציב מולם מראה. לא סתם זכוכית, אלא זכוכית מגדלת.
לא סתם מראה, אלא מנסרה מלאה מראות המחוברות למכשיר סי.טי משוכלל ביותר. להציב את מראות ההיי-טק מול המנהיגים, ולהמתין החל ממוצאי יום כיפור – לתוצאות.
על נבחרי הציבור הנוכחיים, ואלה המשחיזים סכיניהם לעוד מלחמה על הכיסאות בכנסת הצפופה – להחליט:
1. האם תוכם כברם? או שמא מסכימים הם עם הצגת “אישיותם הוירטואלית” ע”י אנשי יחסי הציבור שלהם – ותקופת כהונתם כחכי”ם תהא סכיזופרנית?
2. האם יש להם מה להציע באמתחתם לטובת הציבור, או שמא האישה לחצה לג’וב טוב כדי לקנות וילה חדשה ולטייל בארצות העולם?
3. האם ירצו לענות לשאלות עיתונאים שיופנו אליהם בעניינים בוערים, או שמא ישמיעו “תשובותיהם” בהתאם למסר אותו הכינו מבעוד מועד, עוד טרם ידעו מה השאלה שתופנה אליהם?
4. האם יתפטרו מתפקידם כאשר החלטות הכנסת או הממשלה יפגעו בעקרונות יסוד ואמונות חיים שלהם?
5. האם תגבר אצלם המחויבות לציבור על פני חברות אישית או מפלגתית, ברגע בו יצטרכו להצביע כנגד נבחר שסרח?
6. האם יסכימו לנתק עצמם מאירועים משפחתיים כובלים של חברי מפלגתם, בתירוץ המכובד שזמנם יקר ועבודתם מרובה?
7. האם ייאותו להצביע על כל עניין לגופו, ולא להסכים להתניית הצבעות בהסכמים כאלה ואחרים?
8. האם יסכימו להימנע לחלוטין מהתערבות במינויי בכירים, כאשר מדובר באדם אותו הם מכירים באופן אישי ו/או מקורבים אליו בכל דרך?
9. האם יסכימו להיפגש עם אזרחים המבקשים עזרתם בהתאם לסמכותם ותפקידם, ללא הבדל ושייכות הפונים למפלגות?
10. האם יתחייבו לענות עניינית לכל פונה אליהם בכתב?
יהיו כאלה שיגחכו מתחת לשפמם (גם אם אין להם כזה) שהרי מדובר בחזון אחרית הימים.
אחרים, יראו בנושאים הבודדים שהועלו כאן מתוך רבים אחרים, סדרי שלטון תקינים ומובנים מאליהם, כאשר כך למעשה מוגדרת שליחותו של נבחר הציבור בכהונתו.
זהו למעשה ההבדל בין האופציות: לערוך חשבון נפש, או להמשיך ולהראות גועל נפש.
צום קל.
Add Comment