שיר טימור כהן-צדק, מנתניה, מלינה על החניה; בכל המדינה רק במקום אחד דאגו לנו, לאמהות: במתחם איקאה. כנראה, שבאירופה רגילים לנשים המרכיבות ארונות – אחרי הכל, בתום מסע כומתה למציאת חנייה, מה זה כבר להרכיב ארון…
אם חשבתם שלהיות אמא במשרה מלאה זה קל, כל שתצטרכו לעשות זה לשלוח את הבעל, פעם אחת, רק פעם אחת, עם האוטו והתינוק לאיזשהו מקום בעיר. על חוסר שעות השינה אפשר לוותר, על הבייבי שמחליט לבכות בדיוק שאנחנו עוצמות עין אפשר להתגבר, אבל על מסע הכומתה בכל פעם שצריך לצאת מהבית, רק אז מתחיל הסיוט האמיתי בחסות המדינה והעירייה.
רעננה ושלווה, מלאת תקווה בכל פעם מחדש, אני מגיעה אל הרכב כשביד אחת אני נושאת את הבייבי וביד שנייה את תיק ההחתלה, העגלה, הסל-קל, המוצץ שבדיוק נפל לרצפה, הבקבוק שהרגיז אותו והמשחק הקטן שסחב מהבית.
אני מושיבה את הבייבי, נלחמת עם העגלה בניסיון להכניסה לתא המטען, בודקת שהכל קשור, מגלה ששכחתי משהו, מפעילה מזגן ויוצאת למסע…
האמת, שהנסיעה לא ממש קשה, אבל חשבתם מה קורה כשמגיעים למחוז חפצנו – מרכז קניות למשל – בשביל קופסת סימילאק? תמיד אין חנייה וזה מרגיז.
איך זה, שבמדינת ישראל הנאורה ובעיר נתניה המנוהלת על-ידי נשים, אף אחד לא חשב על סימון חנייה מיוחדת לאמהות. ניסיתם פעם להוציא עגלה מרכב, בכביש או בחניון? ניסיתם פעם לצעוד צעדה בת מאות מטרים, רק בגלל שבסימוני הכחול-לבן לא חשבו על האמהות והעגלות או שבגלל חבילת טיטולים בסופרמרקט תצטרכו להיתקע עשרים דקות בתמרוני חנייה ופריקת מטען ותינוקות.
אגב, בכל המדינה רק במקום אחד דאגו לנו, לאמהות: במתחם “איקאה”. כנראה, שבאירופה רגילים לנשים המרכיבות ארונות – אחרי הכל, בתום מסע כומתה למציאת חנייה, מה זה כבר להרכיב ארון…
Add Comment