יושב לו אבא דב לפני בחירות גורליות עבורו, ומטכס כל עצה אפשרית עם כל מי שרק ירצה לתת לו כתף ומשענת. אבא דב יודע היטב ששמו מוכפש לאורך השנים והוא רוצה בערוב חייו, לתקן הכל, אבל ממש הכל.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
שוב מכוניות תופת של מוסלמים קיצוניים מקצה זה או אחר של העולם – מרסקים בשארם אה שייך חיים וגופות אדם לרסיסים.
הדאגה היחידה – הוסרה: “אין הרוגים ישראלים”… אבל גם כשהיו גוויות ישראליות במסת ההרוגים בפיגוע הקודם, אז כמו עתה – המשיכו וממשיכות שיירות הנופשים הישראליים לגדוש את מסופי טאבה בדרך לחושות בסיני.
כי החיים חייבים להימשך… and life goes on. כי אנחנו כבר מזמן במידרג הגלובלי ולא רק בלשון מילעיל או מילרע…
נסו להיכנס לראש הישראלי היורד שוב לסיני, למרות התופת מאחור, הסיכונים מלפנים והבירוקרטיה ההרסנית של המצרים: “מה אתה חושב. לא יכול להיות מצב שתחליק על בננה ברחובה של עיר, תיכנס מתחת רכב חולף – ותחלוף עימו מן העולם?”.
האמת? תיאוריה אפשרית כזו מעמידה אותי כתוהה על ההעזה לרדת ל”שקט המדברי לחופי סיני…” – בחוסר מענה הגיוני.
אבל למה לרדת לסיני, או בכלל לרדת לרמת תרמילאים שכנראה ההסנפה במידבר מוציאה מהם את המיטב – אם גם הטיסות לארה”ב נמשכות למרות קריסת מגדלי התאומים? או ללונדון? או ל-what ever?
מי שטרם התאזן בכיוון מחשבתי, יכול להיות רגוע כי גם אני לא יודע אם לא עדיף לברוח לתופת החוץ לארצית, מאשר להישאר בסאגת השחיתויות המעיקה עלינו כאן בארץ – ואשר מביאה במקרה הטוב להתאבדות זוגית עקב קריסת מערכות כלכלית משפחתית.
לא שכל קריסה כלכלית מביאה להתאבדות, חס וחלילה. אם אתה איל הון שקורס עם קלאב-מרקט למשל, אין לך צורך בסיומת יוונית טרגית, כי יהיו אחרים שירגישו צורך לעשות זאת לעצמם, במקומך. לך הרי אין צורך להתנצל, כי בסה”כ ניהלת עסק ללא בקרה ואחריות, שהרי במקרה הגרוע תוכל להמריא “אל-על” באמצעות חברתך האחרת.
הפיגוע בשארם; הדאגה היחידה – הוסרה: “אין הרוגים ישראלים”…
לא שיש לי ביקורת חס וחלילה על מישהו. הכל חוקי. הענק יקבל גיבוי מלא מביהמ”ש, וכינוס הנכסים יבטיח אותו נגד כל זב חוטם שעולמו קרס עליו והוא מבקש עזרה מהעושק שלפתע כאילו נעלם מעל פני האדמה האמיתית. הוא לא ממש נעלם, רק מסתתר מאחורי חוקים נורמטיביים מתקדמים, שנותנים לו חוסן עולמי מכל דורש זכויות וחובות.
כמובן, שזו איננה שחיתות במונחים התרבותיים המודרניים… מה שעולה בראשי היא תמונה של אותו מצב, ב”תקופת האבן”.
נניח שאבא אבן היה עובד או ספק לחברת האבנים הלבנות שמעסיקה אלפי עובדי אבן.
נניח חס וחלילה שיום אחד היה אבא אבן הגדול מכריז, כי אינו יכול לשלם לעובדיו משכורותיהם בחצץ ולספקים יפנה מבט מסכן עם אצבע המורה להשיג כל התלונות לבית המשפט לאבנים גדולות שם במעלה ההר. באותו רגע, נראה לי כך בחטף – כי אבא אבן היה מרים את הפטיש 5 ק”ג אבן שבידיו ומנפץ את גולגולתו של איל האבנים, כשכל קירות האבן מתכסות בדם העושק הרע.
אבל אנו במדינה תרבותית שהחוקים אינם מאפשרים לבעל החוב אפילו לסטור על פניו של איל ההון, ומאחר ומישהו חשב לנכון למנוע אפילו דיונים משפטיים עם פושט העור (הרגל)… מה שנישאר הוא לשבת ולקונן ו/או … להתאבד. פשוט, חלק, ונח.
כל זה הביאני איך לא אל… אריאל שרון.
אריאל שרון, מכיר מצויין את המערכת הציבורית, הפוליטית… האינטרסנטית, ומאחר ואינו שחקן בודד במערכה הכללית, הוא מגובה מכל עבר.
כי מה כל התעלול הזה המופק לפנינו ע”י מיטב במאי נבחרנו, בחסות המערכת השיפוטית לדרגיה השונים?
יושב לו אבא דב לפני בחירות גורליות עבורו, ומטכס כל עצה אפשרית עם כל מי שרק ירצה לתת לו כתף ומשענת. אבא דב יודע היטב ששמו מוכפש לאורך השנים והוא רוצה בערוב חייו, לתקן הכל, אבל ממש הכל.
היועצים עובדי העצות – אובדי עצות. המצב לא טוב. מאחור מזדנב לו מלך הרייטינג שנחת כמו נשר מארה”ב הרחוקה, וכל טרף בשבילו נראה כחגב בר השגה.
כאן בא המזור האולטימטיבי, מתוך המשפחה האוהבת: הבנים.
בן אחד, ממש דומה לאבא דב, מחליט לקחת העניינים לידיים ומודיע לאבא דב ש”הכל יהיה בסדר”.
215_keren_s_215_01.jpg
אבא דב נצמד חזק לאמונתו של הבן הנפלא הזה, וקודם כל דואג לשדרגו ברשימת הנכנסים בתור לבית המחוקקים, זה הנקרא “קרנות המזבח האולטימטיביים של ישראל”.
האבא דב יודע שכדי לשמר את מומייתו הקטנה והדובית, הוא חייב להבטיח לו משהו כמו “כינוס נכסים” עתידי, אולי בשל ראייתו את בנו בגודל פיזי גדול יותר מאדם רגיל – וקרוב יותר לגודל חברה בע”מ…
הבן שהבטיח, מתחיל להשתולל בכיוון הנכון, למרות שהוא יודע, כי כל החוקים שאבא דב מודע אליהם – כבר מזמן התוו בפניו קו אדום שאסור לחצותו.
אבל ילד דב מקושר חזק עם אבא דב, שמקושר חזק עם כל קשר אפשרי… ולכן ניתן האור הירוק לדהירה קדימה.
נ.ב
לימים יאמר אבא דב שהוא בכלל לא בתמונה, אינו מבין על מה מדברים, ובכלל הבן שלו הקטן – כבר מספיק גדול כדי לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו, בלי פיקוח ואחריות האבא מולידו. חישבו ומצאו (וכך “הבין” גם היועץ המשפטי לממשלה) – הגיוני.
כך התגלגלו להן פרשיות שחיתות מהנוראות בפוליטיקה הישראלית, אבל נמסו תוך הליכים “משפטיים דקדקניים” – עד שהציבור הבין טוב מאוד היכן הוא חי.
הציבור אפילו חש את הזוועה עוברת מול פניו, מסריחה כמו נבלה ששכבה שבוע בשמש, ועדיין יודעים, כי חייבים להבליג: “צו התרבות”.
אבא דב יצא מצויין מכל השערורייה: בו לא נגעו. בו לא יגעו. בו יבחרו לעוד קדנציה “לנהל” את המדינה. אבל קרתה תקלה, שאיזה גורם החליט בכ”ז להעלות למולך, למרות שבאמת אף אחד לא היה מתלונן אם לא: “את הבן היאורה תשליכוהו…”.
הבן המסכן יאלץ כנראה לשלם מחיר “כבד”, ולא יוכל יותר לעשות את “אהבת חייו” לדבר ולנאום לאומה…. הוא יאלץ להישאר עם משמני החווה, עם המספרים הענקיים שנצברו בבנקים, ולהמשיך לחיות את חייו הצנועים, רק בעושר ואושר, ללא ההילה הפוליטית שהשד יודע מי המציא אותה ולמה.
כל זה מביא אותנו חזרה לאותו ציבור “קובע”, שרק יתנו בידיו פתק ביום בחירות, יתייצב לימינו של כל חבר מפלגה שיבקש. רק מה? ל”ציבור” הזה יש גם צרכים מינימאליים אישיים, והוא מפנה משאביו לכיוונים אלטרנטיביים זמניים, עד הבחירות “הגורליות”.
הציבור הבין שנסיעה לסיני אולי מסוכנת – אבל להחליק על בננה ברחובות ת”א או ירושלים, כנראה יותר.
מינה צמח; הציבור זה מספרים. ארכיונעים.
הציבור הבין, כי יש לו זכויות ושיווין בפני החוק – רק שעדיף לא להגיע ליום פירעון, כי הדרך הטובה ביותר למימוש “כבוד האדם וחירותו” תהייה תמיד באיזה יער מבודד ועדיף אקדח קטן נילווה לאירוע.
הציבור מעולם לא התקומם. הציבור גם לא יתקומם…
נ.ב
<!–lapid_07.htm–>נסים גבאי
Add Comment