הנתונים היום מראים שהנתק וחוסר האפשרות לתקשורת בין הצבע הכתום, לבין הפרדוקס של כחול/לבן שמגדיר לפתע רק צד אחד של הישראלי – הוא רק הסימפטום המחריד לעתיד לבוא.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
יש כאלה הרואים את כל מלחמת הכתום בכחול לבן, כעוד סיטואציה פוליטית ומאבק בין ימין ושמאל. מי שעיניים לו בראשו, בינה בעורפו, ואופק מחשבתי המבוסס על מצבור נתונים ואירועים שהולך ומתרחב, מתבסס ומעמיק – ייחרד וינסה לנתב עצמו לדרכי מילוט מהותיים עתידיים.
כי אני לא רואה את הדברים רק ברמת השטח, תוסס או שקט, הכל בהתאם לדיווחי התקשורת ו/או רעיונות ההתארגנות של הצדדים. המתרסים הברורים החוצים כעת את העם לשני חלקים שווים או לא – עניין שולי, מביאים אותנו לחיים לא חיים בעתיד הקרוב, אבל חמור מכך – בעתיד בכלל.
אין יותר בושה, לשני הצדדים. אין ליריבים יותר עכבות, לשימוש בכל האמצעים. נחצו כל הגבולות והורדו כל הקווים האדומים.
מצד אחד יש מנגנון ממשלתי משומן ונחוש לא לאבד נקודות במימוש מהלכים והחלטות קשות ביותר, שלא לומר – נושאים שנויים מאוד במחלוקת.
מנגד, תושבים נאמנים למדינה שנשלחו בדין ליישוב הקו הקדמי של מדינת ישראל וכעת מתבקשים להיקרע מאמונתם, מביתם, מאורח חייהם – ולעזוב הכל למען שמירת הקווים המשפטיים והשלטוניים שכביכול מהווים את בסיס קיומה של מדינה בת תרבות. אבל בזה לא תמה החלוקה החדשה והמהותית בעם, שתהום מפרידה בין חלקיו.
אל השלטון הנחוש לבצע מהלך היסטורי זה, מצטרפים גורמים רבים, עם חיזוקים ותמיכה ממקומות זרים לחלוטין. יש המבקשים להישען על החוק ולכן מביעים אמון מלא במערכת. אחרים מצרפים אידיאולוגית הקו המפלגתי שלהם, כדי לערער חוזקו של היריב – ובתוך כל אלה יהיו לא מעטים שקשורים בכל מיני רווחים כלכליים, שחשבון הבנק שלהם הוא האור היחיד המנחה אותם.
אבל גם לחלק הכתום, יש מצטרפים מחוץ. לא רק תושבי האזורים האמורים להתפנות בוכים על הקריעה מהאדמות הללו, אלא גם תושבי מרכז הארץ שסיבות רבות מנעו מהם להיות גם הם חלק מהישוב באותם אזורים. אבל לא רק הדוגלים בישוב האזורים ההם, מצטרפים למחאה על הפינוי. ישנם רבים הרואים את המהלך החפוז הזה, כאסון בטחוני.
ישנם טיעונים כבדי משקל שהמהלך הזה ייתן כוח רב לאויב, שללא ספק, ינסה לנצל זאת גם בעתיד הרחוק יותר – לטובתו. אבל לטעמי הביטחון, מצטרפים נימוקים נוספים, כמו טוהר שלטון החוק לדוגמה. קיים חשש כבד ובולט, שכל ההליכים הללו שהביאו להתנתקות, נעשו בדין שאינו תואם ביצועו ע”י שלטון רציני. זהו נימוק שמעבר לחשדות על חוסר תום לב, עלולים בעתיד להביא להשלכות בלתי הפיכות בכל מהלך החיים במדינה הזו.
הנתונים היום מראים שהנתק וחוסר האפשרות לתקשורת בין הצבע הכתום, לבין הפרדוקס של כחול/לבן שמגדיר לפתע רק צד אחד של הישראלי – הוא רק הסימפטום המחריד לעתיד לבוא. הכל מגויס לטובת הכל והתוצאות המתקבלות טופחות מיידית על פניהם של מי שמבצע אותם ומכריז עליהם.
אם הממשלה מחליטה על עוד צעד המצר צעדיהם של אזרחים ותושבים במדינת ישראל – היא בוודאי עושה זאת ע”פ חוק, ולא לפני שרתמה להחלטותיה את כל הרשויות המוחזקות ברסן שלטונה. אבל מי הם אלה שנאלצים ליישם ולבצע את ההחלטות החוקיות הללו, שריח כבד של אטימות נודף מהם?
כן. אותם שכירים בדרגותיהם השונות, שגם נאלצים לא פעם לעמוד מול מצלמות טלוויזיה ולהסביר עד כמה נחושה המערכת לכבד את החוק. כי המשכורות חייבות להמשיך לדפוק…
לראות את מזכיר הממשלה יושב כנציג ראש הממשלה, אל מול תושב גוש קטיף שאינו מבין מדוע עליו לעזוב ביתו… ולהבין הכל. האם אלה יחסי כוחות? מי הוא זה שמסתמך על דבר ראש הממשלה והחוק – אל מול אזרח שכל המערכת ממולכדת נגדו בצבת של אותה רשות שקבעה בהחלטה חד צדדית (תרתי משמע) שהכל ימשיך להתבצע – ויהי מה?! הזהו גדולתו של שלטון החוק?
אבל מה לעשות שמנגד – נמצאים אזרחים שאינם מקבלים משכורת כעובדי מדינה – וכל המרחב המחשבתי, המהותי, האידיאולוגי, הקיומי, המשפחתי ועוד כהנה וכהנה תכונות אנושיות בסיסיות… מתעמתים עם כל הבירוקרטיה הדורסנית הזו, וטיעוניהם ההגיוניים, הכואבים, המוסריים, המתחננים למינימום אופציית ערעור והרהור נוסף… נתקלים בבוז שלטוני נחוש להתעלם לחלוטין.
זהו המתכון האולטימטיבי לקריסת מערכות חיינו, במקרה הטוב – ולניצני מהפכה אזרחית אופציונאלית – שהמרי האזרחי הנוכחי של ציוצי התנגדות ייראה כקדימון לסדרת טלנובלה בטלוויזיה.
מצב בו מתחילים לשמוע בראיונות עם אזרחים – פתיח כמו: “שלטון המאפיה…”, או בדיונים וטיעונים משפטיים בבתי המשפט: “מה, רק לשרון, מותר להיות מושחת ולגנוב?…”, הם תחילתה של קריסת מערכות כללית.
אינני מביע כאן דעה אישית על מצב פוליטי מורכב אליו נקלענו בטעות או במכוון. אין לי שום כוונה להתעמת עם קושר סרט כזה או אחר על אנטנת מכוניתו. אני בהחלט לא מוכן אפילו לחפש מודוס ויוונדי אפשרי כדי לגשר בין שתי העמדות הקוטביות – שאפילו נס לא יוכל להוות בסיס למו”מ סביר ביניהן. אני מביט על המצב כתופעה שחרגה והתעצמה מזמן מעבר לגודלה הפוליטי או האידיאולוגי.
הפתגם “מי שלא טרח בערב שבת שלא יחפש מה לאכול בשבת” מתאים למצב הנוכחי, כמו מאות פתגמים דומים, שכולם יחד נזרקו לפח התרבות. במקומם של ההגיגים הנורמטיביים והתרבותיים, צץ דור חדש של הליכים המוקראים מתוך ספר החוקים, שאפילו הספר הלבן שבזמנו הביא לתסיסה בלשון המעטה – אינו עומד בקריטריונים החדשים של התקופה ה”מודרנית”. יש רבים שאינם שמים לב לעובדות הללו, כי כל תאוותם לעוד כמה גרושים רווח בעסקה מסחרית יומיומית.
אחרים טומנים ראשם בחול כבת יענה, כי כל הנושא הזה “כבד עליהם” – ולמה להם להיכנס למיטה חולה אם במקום זאת ניתן לראות סרט טוב או לצאת לאיזו מסעדה אנינת טעם? הכל כאילו לא נוגע להם.
אלה “הרוב הדומם”. אבל שום דבר לא נוגע להם… ל… רוב הדומם.
<!–gabay_07.htm–>
Add Comment