למעשה קרסו בתוך מדינת ישראל כל מערכות השלטון, יחסי האמון נעלמו, הביטחון האישי נפגע אנושות, והחיים באוברדראפט הוכיחו שתקומה גדולה לפרט ולכלל אינה דבר שניתן בכלל להעלותו על הדעת – לפחות לא בטווח הנראה לעין.
Nissim_Gabbay_t180k-n_2005_02.jpg
כדי לחזק מטרתו העיקרית של המאמר שחוט השני הרעיוני יעבור לכל אורכו – רצוי מאוד כי אבהיר את נקודת השקפתי הפוליטית. לכאורה, מי שקורא את כותרת המאמר ומזדהה עם מהלך ההתנתקות – מיד מפסיק בקריאה ומחפש לעצמו נושאים קרובים יותר לליבו. מנגד, מי שמזדהה עם המאבק נגד ההתנתקות, יחפש כאן חיזוקים ולבטח ישמח לשמוע על עוד תומך בצבע הכתום.
הראייה שלי על כל עניין ההתיישבות בשטחים הכבושים שהחלה מיד אחרי 1967, הייתה נגד. למה ראייה ולא קו אידיאולוגי? כי ידעתי כלכלית ומוסרית ששטח כבוש בד”כ חוזר לזה שהוא נכבש ממנו וכל העניין של השקעות במקומות כאלה על חשבון הצורך התמידי להגדלת התל”ג הישראלי – אינו מן הדברים הנבונים ביותר למדינה לעשותו.
אבל אי אפשר לומר שלא שמחתי במעמקי נשמתי, על ה”דווקא” שעשינו לערבים אחרי שהיו שמחים לשפד אותנו על מדורות בכל רחבי מדינת ישראל – לו רק נכבשה בידם.
את “שתיקת הכבשים” שלי ושל רבים לנוכח הבנייה שהתעצמה שם מאז ועד היום, ניתן לייחס לעובדה האולטימטיבית שהכול נעשה על פי דין ובחסות הממשלות לדורותיהן.
הקרב על הבית. כאוס פנימי לאומי.
כך הגענו למעשה לאיזה מודוס ויונדי שקבע, כי חלק מהשטחים שיושבו מסיבית ע”י מתיישבים שהקימו ערים לתפארת כהגנה מרחבית לישובי קו העימות – יישארו לנצח בידינו, בעוד ברור לחלוטין, כי יהיו שטחים אחרים שבסופו של דבר יוחזרו לפלשתינאים שמהם נלקחו.
בתוך כל ההמולה הזו קם לו קומץ מטורפים אידיאולוגים תפסו טרמפ שחשב, כי כדאי להיאחז בכל גבעה פוטנציאלית תוך עקיפת החוק שלא ייאכף מאסיבית – מה עוד שהשלטון חזק בידי הצד הימני של המפה. מעשה ברברי הזוי זה של “רוקדי הגבעות” הוא למעשה זה שהסיט כל עניין הלגיטימיות שבבנייה והאחיזה בנקודות המרכזיות והביטחונית בישוב השטחים אלה.
אבל גם צד שני היה למטבע ישראלי זה – והוא הצד הפלשתינאי שלכל הדעות פעל במישורים אכזריים לשמם. אין מילים תרבותיות להוקיע נבזותם וטירופם זה של אויבינו. כל מה שרצו הפלשתינאים להוכיח היה אחד: אם לא תעופו מיד מכל השטחים הכבושים, לא יישאר ילד/ה, נער/ה, איש/ה, זקן/ה ישראליים – שלא ישחט, יתפוצץ, או ייקטל בכל דרך אכזרית שנמצא לנכון.
אולטימטום חסר אנושיות זה היה חסר סיכוי להידברות מלכתחילה והכי חשוב – דרך מחשבה וביצוע אלה – הוציאה אותם ממעגל האפשרויות לנהל כאן באזור שיח ענייני על מהות הסכסוך.
כל התמונה המדינית ביטחונית הזו נשארה תלויה ועומדת חסרת פתרונות, כאשר עדיין מתנהלים חיים כאלה או אחרים במדינת ישראל.
בעניין אזרחי זה “הצלחנו” להרקיע לשיאים גבוהים ביותר… של כאוס פנימי לאומי.
למעשה, קרסו בתוך מדינת ישראל כל מערכות השלטון, יחסי האמון נעלמו, הביטחון האישי נפגע אנושות, והחיים באוברדראפט הוכיחו שתקומה גדולה לפרט ולכלל אינה דבר שניתן בכלל להעלותו על הדעת – לפחות לא בטווח הנראה לעין.
אבל כמו באגדות ובפתגמי החכמים – ככל שגברו הצרות, באו לאחריהן צרות גדולות יותר.
government Israel_t180k-n_28-1-05_01.jpg
הממשלה החלה לזלזל בכל חובותיה לייצב שלטון ראוי לאזרחים, ושריה הפכו קטנים וקטנוניים בכל עניין שדרש הכרעות – והן לא באו.
הכנסת חדלה מחובתה לפקח על פעולות הממשלה וכל מעייניהם של חבריה היה לחיזוק מעמדם המפלגתי בלבד – רק כדי לשרוד עוד ועוד במקום הכי נוטף מותרות והנאה.
המשטרה שסיסמתה “100 בשבילך” – הכריזה בראש חוצות שלא לפנות אליה יותר, בכל עניין, כי אין לה כוח אדם לטפל בנושאים המצטברים על מדפיה המתמוטטים.
כאשר כל מצב הכאוס הזה הופנה ונשפך למסדרונות בתי המשפט – לא ציפה מהם איש שיהיו אלה שירימו את הכפפה, וילחמו עם עט וגלימה – כמו איזה סופרמן, באטמן, או… סופר-סטאר. זה היה הצבע השולט ברחוב הישראלי. שחור. שחור כהה.
ויהי ערב ויהי בוקר. יום חדש… יום אחד קם ראש ממשלה מהימין…
אחרי שעלה לשלטון בתקופה שכולם ציפו ממנו להלחם ביד קשה באויבי ישראל שכתשו בנו כמו אפרוחים במטווח.
עם רקורד לא קטן של בולדוזר הבונה ללא ליאות בשטחים הכבושים, בשם האידיאולוגיה ובשם תנופת העשייה. עם עבר בטחוני מוכח, אבל שנוי במחלוקת על דרך קבלת ההחלטות ואופן ביצוען.
כל המסה הענקית הזו התקשתה לגוש אחד בגוף אדם אחד – והוא היה זה שקיבל למעשה את ברכת רוב העם העומד וממתין לתוצאות הבחירה הייחודית הזו.
אבסורדים נפלו כאן איש על רעהו…
אדם שנוי מאוד במחלוקת, שחצה תעלה והביא ניצחון מזהיר במלחמת יום כיפור – אבל במחלוקת קשה עם הדרגים הבכירים מעליו. שר שהביא את מנחם בגין להסתגר בד’ אמותיו עד יומו האחרון – אבל טען שמעולם לא הטעה אותו. מפקד בכיר בצה”ל שנחסם להיות שר בטחון במדינת ישראל – אבל הפך ראש ממשלה הממונה ואחראי על כל שרותי הביטחון, כולל על שר הביטחון.
כל המסה הזו שהפכה להיות ראש ממשלה, הגיעה לנקודה קריטית שטרם הייתה בתולדות השחיתות וסטיות מכל נורמה חוקית, מוסרית, ציבורית ואחרת: האיש הזה יחד עם שני בניו הוכיחו, כי כל הנורמות עליהן גדלנו וגידלנו על בסיסן את ילדינו – קרסו בידי המשפחה השלטת.
הכול קרס.
הכתום – שעושה לי טוב, נותן לי תקווה
מערכות המשפט התכופפו – בשם שמירת השלטון. השלטון התכופף – בשם שמירת המפלגה. הכנסת נאלמה דום – כאות הזדהות חברתית עם חבריה ובינם לבין עצמם. כולם התכופפו בפני כולם – והעם קיבל את כל הגזר בעוצמה אדירה, ב… בפנים.
אז הנה לכם, כבר האובייקט הראשון הכתום – שעושה לי טוב, נותן לי תקווה ומאיר לי את המחשכים: הגזר. גם צבע נעים, גם ירק מאכל בריא לעיניים, ובטח לא משמין.
מתברר שהצבע הכתום יכול לעשות רק טוב.
ראו את הכחול לבן, הצבעים שעד היום מילאו ליבותינו פטריוטיות – איך הפך למאכזב, עד כי הכתום הוא זה השולט כעת על אנטנות הרכבים.
כי הכחול לבן היו ויישארו הצבעים שלנו, גאוות הדגל, סמלי המדינה. אבל הם לא הצבעים שעושים לנו טוב כדי להוציא את הרע מקרבנו.
הצבע הכתום אינו צבע אידיאולוגי, אלא צבע תמים שרוצה מאוד שמושחתים לא יהיו בראש המדינה, ואפילו לא בירכתיה.
הצבע הכתום מחבק אליו ימין ושמאל – כי נקעה הנפש מציניות, הונאה, וזילות החוק באמצעות החוק.
הצבע הכתום עושה שחור בעיניים לאלה שרמת הנורמות שלהם מתחילה ומסתיימת באנוכיות.
הצבע הכתום עושה לי טוב, לפחות בהרגשה שאנחנו לעולם לא נהייה כמוהם.
הצבע הכתום מחזיר לפחות אותי לשפיות, להרגשה שעדיין נשמה ותקווה באפי.
הצבע הכתום נמרח על כל פרצופיהם המתחסדים של המושחתים ללא תקנה – שמניפים למולי את תעודות האח”מ שלהם.
הצבע הכתום הפך משאלת לב במקום שלטי העבר “מושחתים נמאסתם”.
הצבע הכתום ממלא אותי גאווה, שמאלן שכמוני – אשר בפעם הראשונה בתולדות המדינה, מיישר מבט מלא אהדה והזדהות עם חובשי כיפות שחורות הנוהגים למולי… עם סרט כתום…
Add Comment