ממה שאני רואה, ממה שאני שומע, וכפי שאני מבין – הם שוב הולכים ביחד כדי למסמס את העיקר, לקשקש על התנתקות שבכל מקרה היתה קוראת במוקדם או במאוחר – וכל יתר הבעיות “הקטנות” שלנו – יחכו…
Nissim_Gabbay_t180k-n_09.jpg
שני הצדדים, הליכוד והעבודה, מגיעים חבולים ושסועים לאחד מהמו”מ הכי עלובים שהיו מאז קום המדינה. לכאורה: המטרה מקדשת את האמצעים. ההתנתקות מחייבת כניסת העבודה לממשלה, אחרת אבוי, בחירות. צר לי, אבל אינני קונה את דמעות התנין, לא של שרון, ולא של פרס. שניהם לדעתי “גמרו את הסוס”, והנה לכם פינאלה עלובה שאת פרי הבאושים שלה נשלם כולנו.
אז מהיכן כל התהיות והסקפטיות שלי?
ראשית, מהאילוצים שהביאו את הקמתה של ממשלת האחדות הזו: שסעים בלתי פתורים בשתי המפלגות הגדולות, כמו גם ביתר הלווייניות.
התוצאה: חוסר הכרעה עקרונית שלאורך זמן תחייב בחירות, והזמן שיעבור – טוב לא יעשה לכל העניין.
kneset arik saron_t180k-n_02.jpg
שנית, עצם החיבור בין שתי מפלגות, שבלשון המעטה – אין שום אהבה או דרך כלשהי משותפת להמשך מדיניות כלשהי מוסכמת – זה שעטנז עלוב וחסר מסר ציבורי אמין.
והכי בולט. חלוקת התיקים…
הרי אף אחד לא מאמין שהאדונים נתניהו (אוצר), שלום (חוץ), ליבנת (חינוך) ומופז (בטחון) – יוותרו על תפקידם.
אז מה נשאר?
היכן תתבטא מדיניות השינוי של העבודה? מעבר לתפקיד הבכיר של שר התחבורה (שאני מנוע מלדבר עליו כידוע) אבל שאחרים השואפים אליו מבקשים אותו רק עקב המינויים הפוליטיים הרבים בו, האם שר העבודה והרווחה יכול להזיז אצבע ללא הסכמת שר האוצר?
האם שר לענייני התנתקות יכול לעשות ככל העולה על רוחו – ללא גיבוי שר החוץ?
האם מערכת החינוך הקורסת תוכל לעבור טלטלה חיובית חזרה – כאשר ליבנת היא עצם בגרונו של שרון? ומה יועילו גנרלים, כאשר במערכת הבטחון מוצב אדם שאין חולק כי מסלולו הצבאי והפוליטי שזורים בטחון ויציבות?
אז סיעת העבודה מספרת לנו שהם נכנסים רק למען ההתנתקות וכל היתר, גם אם חשוב, יכול להמתין.
shimon_peres_avoda_t180k-n_01.jpg
אני לא כל כך חושב כך, ואם יורשה לי: העבודה מצליחה כל פעם מחדש לפספס צ’אנס הניתן אחת לכמה שנים ולהחליף שלטון עלוב ומושחת, הכל למען טובות הנאה רגעיות ודווקא הראייה הציבורית האחראית – לדעתי היא זו שאיננה נלקחת בחשבון.
מדוע לא לנצל את המומנטום – וללכת לבחירות?
נכון, לא טוב בחירות כל שנתיים. נכון, יותר טוב שהליכוד יהיה הסיבה כדי ללכת לבחירות. אבל האם באמת ההתנתקות היא הגורם הכל כך דחוף?!
מה היה במשך כל עשרות השנים למן שנת 1967?
לא היה זמן?
לא ניתן היה לחסוך חלק ארי ממה שנטען כעת כעל בזבוז 50 מיליארד דולאר בהתנחלויות?!
מה בוער דווקא עכשיו?
אין זמן לשקם את הפוליטיקה שהתבלבלה לחלוטין עם החלטתו של שרון (שרון בלבד!) עקב אילוציו ונסיון בריחתו מחקירות משטרה?!
פתאום הכל לא חשוב?
לא החינוך…
לא הכלכלה…
לא האבטלה…
לא הפערים החברתיים…
לא העוני…
לא האלימות…
לא הפשע…
לא תאונות הדרכים…
סליחה רבותיי, אני לא קונה את הפרצופים העייפים הניגשים לממשלת האחדות, כי “העם רוצה”… כבר אמרו חכמים ממני שלא תמיד עושים מה שההילך הציבורי לוחש, אלא מה שמנהיגים חושבים, כי נכון לעשות נכון, למען המדינה.
ממה שאני רואה, ממה שאני שומע, וכפי שאני מבין – הם שוב הולכים ביחד כדי למסמס את העיקר, לקשקש על התנתקות שבכל מקרה היתה קוראת במוקדם או במאוחר – וכל יתר הבעיות “הקטנות” שלנו – יחכו…
כעת גם אני מחכה – אולי למשיח…
__________
הכותב נסים גבאי, הינו מומחה תחבורה, מרצה בכיר לנהגים ופעיל ציבור בנושא תאונות הדרכים.
Add Comment