חג שבועות – על שום מה? שבועות הוא החג השני בשלושת הרגלים והוא חל בשישה לחודש סיוון אחרי ספירת 49 ימים לעומר. במקרא, לא צוין לחג תאריך של חודש ויום `שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות` (דברים ז`,9).
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’כאן נעים’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
קביעת החג, קשורה לפסח ולספירת ימי הבאת העומר; `וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה“ (ויקרא כ`ג 15-16).
▼ למקור השם שבועות שני פירושים;
1. בשבועת הברית שנשבעו עם ישראל לאלוהים בעת קבלת התורה `נעשה ונשמע`- לקבל ולציית לתורה, ובשבועת ה` לעם ישראל להגן עליהם.
2. בשבעת השבועות של ספירת העומר, שסופרים מפסח ועד ו` בסיוון. ספירת העומר אורכת מיום ט`ז בניסן עד ו` בסיוון, היום בו חל החג.
◄ חג הבכורים
חג הבכורים הוא אחד משלוש הרגלים (פסח, שבועות, סוכות) שבהם עלה עם ישראל לירושלים אל בית המקדש להקריב קורבנות.
“וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים” (שמות ל`ד 22).
ביום זה החלה עונת הביכורים שנמשכה עד לחורף. בכל קצוות הארץ התכוננו להבאת הבכורים. כל הפירות הראשונים נקטפו לקראת החג ונלקחו לחגיגה.
הפירות לבכורים היו משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ: חטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
תושבי הישובים הקרובים לירושלים הביאו פרות טריים, בעוד שהתושבים שגרו רחוק מירושלים, הביאו פרות מיובשים.
אין מביאים בכורים אלא מן המובחר, לכן אין מביאים מתמרים שבהרים, ולא מפרות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מובחרים. מכל אזור מביאים את הפרות הגדלים בו יפה.
אין מביאים בכורים ממשקאות, שנאמר “פרי האדמה”, ומשקה אינו פרי האדמה. אבל שמן ויין מותר להביא, שפריים עומד לכך. כל המביא בכורים חייב להביאם בכלי, שנאמר: “ושמת בטנא”.
העשירים מביאים בכלי כסף וזהב והעניים מביאים בסלי נצרים. כלי המתכת מוחזרים לבעליהם וכלי הנצרים ניתנים לכוהנים. כשהיו מביאים את הבכורים, היו מביאים בידיהם ובצדי הסלים – תורים ובני יונים. אותם שבסלים קרבים כעולות ואלו שבידיהם ניתנים לכוהנים ומקשטים את הסלים בענפים ובצמחים.
כשהיו מגיעים עולי הרגל לירושלים, נהגו תושבי ירושלים לצאת לקראתם, לקדם את פניהם, ולעלות יחד בתהלוכה שאותה מוביל שור בעל קרניים מצופות בזהב אל בית המקדש.
ולמשכים היה הממונה אומר: “קומו ונעלה ציון אל ה` אלוהינו”. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שהגיעו קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם ועיטרו את ביכוריהם.
הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לראותם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל אומנויות שבירושלים עומדים לפניהן ושואלים בשלומם: “אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום”.
החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית – אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודברו הלווים בשיר: “ארוממך ה’ כי דיליתיני ולא שימחת אויבי לי” (משנה כיפורים פרק ג`)
מאז חורבן בית המקדש לא התקיים מנהג הבאת ביכורים לירושלים. עם זאת, הישובים החקלאיים בארץ חדשו את מנהג הביכורים. עם התחדשות היישוב היהודי בארץ, נהגו לערוך טקסי הבאת ביכורים שתוצרתם הוקדשה לקרן קיימת לישראל.
כיום, נערכים טקסי בכורים בגנים, בבתי הספר ובישובים החקלאיים. תנובת הבכורים לרוב נתרמת למוסדות שונים.
◄ חג הקציר
זמנו של החג בסוף האביב ותחילת הקיץ, זו תקופת קציר החיטים שבה נהג החקלאי לחגוג את קציר יבולו.
“וחג הקציר ביכורי מעשייך אשר תזרע בשדה” (שמות כ`ג)
“וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים” (שמות ל`ד 22)
◄ חג מתן תורה
בחג השבועות נתנה התורה לעם ישראל במעמד הר סיני. במקרא לא נזכר מועד מדויק של מתן תורה, אך בהסתמך על ספר שמות י”ט בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים – ויחנו נגד ההר` קבעו, החודש השלישי מניסן הוא סיוון ובשישה בו הייתה ההתגלות.
▼ האגדה מספרת:
לפני שנתן ה’ את התורה לישראל נסה לתת אותה לעמים אחרים. תחלה הלך לבני עשו (אלה הם בני אדום- עם שהיה שכן לישראל בימי קדם). שאל אותם: “אתם מוכנים לקבל את התורה?”
אמרו לו: “ומה כתוב בה?” ענה להם: “לא תרצח”. אמרו לו: “הלא אברהם ברך את עשו אבינו: “ועל חרבך תחיה” (בראשית פרק כ”ז פסוק מ’) ואנו חיים על החרב ועל ההרג, לכן לא נוכל לקבל את התורה.”
הלך אל בני ישמעאל, שאל אותם: “אתם מוכנים לקבל את התורה?”
אמרו לו: “מה כתוב בה?” ענה להם: “לא תגנוב”. אמרו לו: “הלא נאמר על אבינו ישמעאל: “פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו” (בראשית פרק ט”ו פסוק י”ב).
ולפי הפסוק הזה אפשר להבין שישמעאל היה גנב, אנו אומה של גנבים, לכן אין אנו יכולים לקבל את התורה. הלך לכל האומות בעולם, ושאל אם הן מוכנות לקבל את התורה, אבל שום אומה לא הסכימה.
בסוף בא לבני ישראל, והם אפילו לא שאלו אותו מה כתוב בתורה, אלא אמרו מיד: “נעשה ונשמע!” כלומר; קדם כל נעשה את המצוות, ורק אחר כך נשמע מה כתוב בתורה. לכן בחר ה’ בעם ישראל לתת לו את התורה.
▼ במדבר ניתנה התורה
מכל המקומות שבעולם נתנה התורה דווקא במדבר מדוע? התורה נתנה במדבר שהוא שמם ולא מיושב, שהוא מקום הפקר ולא שייך לאף אחד. וכשם שהמדבר שייך לכולם ואינו רכושו של אף אדם, כך גם התורה היא של כולנו, כל הרוצה לקבל אותה יבוא ויקבל, וכל הרוצה ללמוד אותה יבוא וילמד.
▼ ריב ההרים
כאשר שמעו ההרים, כי נותן ה’ את התורה לישראל, רצו אל המדבר והחלו לריב ביניהם:
כרמל אומר אל תבור: `שוב אל מקומך, כי עלי תינתן התורה!`
ותבור אומר אל כרמל: “שוב אתה אל מקומך, כי עלי תינתן התורה!”
והר סיני עמד מן הצד, כי אמר: “מה אני, כי תינתן התורה עלי?”
שמע ה’ את ריב ההרים ואמר להם: “שובו למקומותיכם, כי לא אתן את תורתי עליכם, אלא על הר סיני”. (על פי מדרש שוחר טוב)
▼ מעמד הר סיני
בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. וייסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר. וייחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלוהים ויקרא אליו ה` מן ההר לאמור כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.
ילדים נושאי סלסילות בחגיגות הביכורים בחג השבועות בבית הספר. צילום; אבי אוחיון, לע”מ
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. (שמות י`ט 6-1)
ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם במחנה. ויוצא משה את העם לקראת אלוהים מן המחנה ויתייצבו בתחתית ההר.
והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה’ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד; “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר ואלוהים יעננו בקול.
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק…” (שמות י`ט 16-20)
כשנתן הקב”ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול, אנכי ה’ אלוהיך. (שמות רבה כ”ט, 9)
▼ עצרת
שם מתקופת חז”ל ואינו נמצא במקרא. יום זה, הוא כשמיני עצרת שלאחר חג הפסח, שימי ספירת העומר מפרידים ביניהם רק כחול המועד. יש הטוענים עצרת כמו “הקהל” – יום שהכל מתכנסים ונעצרים במקום אחד.
◄ מנהגי החג
▼ תיקון ליל שבועות;
מדוע ערים עד הבוקר בליל שבועות? מספרים שבזמן מתן תורה בהר סיני, היו שקועים כל בני ישראל בשינה עמוקה. ה’ היה צריך לעבור ולהעיר כל אחד ואחד כדי שכולם ישתתפו במתן התורה.
בליל חג שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה וללמוד תורה, זאת כדי לכפר על התנהגותם של בני ישראל בלילה שבו ניתנה התורה.
נוהגים לקרוא קטעים מן התורה ומן התורה שבעל-פה וקטעים קבליים. המנהג מופיע ב”זוהר” כמנהג פתיחת השמיים לקבלת התורה מחדש. המנהג חודש על-ידי האר”י ונתפשט מאז. ליל השימורים בשבועות נקרא “תיקון ליל שבועות”.
▼ ירק לשבועות;
נהוג לקשט את בית הכנסת והבתים בירק ענפים ופרחים. למנהג זה סיבות אחדות: זכר להר סיני שהיה מכוסה ירק. זכר לחג הקציר. זכר למדרש בו נמשלה התורה כשושנה בין החוחים.
האגדה מספרת: מלך אחד רצה לעקור את הפרדס שלו כי היו בו קוצים רבים, אבל כשהגיע לפרדס ראה שושנה בין הקוצים, והחליט להשאיר את הפרדס. גם התורה היא כשושנה בין הקוצים, ובגלל מתן תורה – ניצל העולם כולו.
▼ אקדמות;
פיוט כתוב ארמית שנאמר לפני קריאת התורה בחג השבועות.
▼ חלות מיוחדות לשבועות;
בעדות שונות נהגו לאפות חלות בצורות שונות;
● בצורת סולם – לזכר עליית משה להר סיני.
● בצורת לוחות הברית.
● חלות בעלות שבעה קפלים – כנגד שבעת הרקיעים שה’ ירד דרכם לתת תורה לישראל.
▼ אכילת מאכלי חלב;
נהוג לאכול בשבועות מאכלי חלב וגבינה וטעמים רבים למנהג;
● בשיר השירים נמשלת התורה לדבש וחלב: “נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך” (שיר השירים ד’ 11).
● זכר לחלב שינק משה משדי אישה עבריה שנאמר: “וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה’ בשבעתיכם” (במדבר כ”ח 26).
● ראשי תיבות של “מחלב”.
● במעמד הר סיני ניצטוו בני ישראל לאכול בשר כשר ולא היו להם כלים כשרים, לכן אכלו דברי חלב.
● חלב בגימטרייה – ארבעים. כנגד ארבעים יום וארבעים לילה ששהה משה על הר סיני.
▼ הבאת ביכורים;
מקור מצוות הבאת ביכורים הוא בספר ויקרא. עיקר המצווה היה הבאת ביכורי השדה לבית המקדש.
בארץ נתחדש המנהג בבתי ספר ובהתיישבות הציונית. נהוג להביא טנא עם פירות וירקות, והתמורה – קודש לצדקה.
▼ מגילת רות;
בחג השבועות נהוג לקרוא מתוך קלף את מגילת רות בבית הכנסת לפני קריאת התורה. ישנן מספר לקריאת המגילה דווקא בחג השבועות;
● סיבה ראשונה היא שסיפור המגילה מתרחש בזמן עונת קציר השעורים והחיטים.
● סיבה שניה היא שלפי הפסוקים האחרונים של המגילה, רות היא הסבתא רבה של דוד: “ויקח בועז את רות לו לאישה ויבא אליה, ויתן לה הריון ותלד בן… ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דוד” (רות ד’ 17). לפי המסורת דוד המלך נולד ומת בשבועות ומשום שרות היא אם השושלת של בית דוד קוראים את מגילת רות בשבועות.
● כמו כן, מגילה זו נחשבת “למגילת הגרים” וביום מתן תורה נתגיירו בני ישראל.
▼ שני תבשילים;
בשבועות נוהגים לאכול שני תבשילים: אחד של חלב ומאוחר יותר אחד של בשר, שהם זכר לקרבן פסח ולקרבן חגיגה, ולכל אחד מהתבשילים לחם משלו כנגד הלחם שהקריבו ביום הביכורים.
▼ עשרת הדברות;
בשבועות, נהוג לקרוא את עשרת הדברות בציבור כחלק מן התפילה. זכר לנוהג שהיה קיים בבית המקדש.
▼ מי ישועות;
מנהג של יהודי צפון אפריקה, שחדר ארצה, לשפוך מים על כל עובר ושב משום שלפי האמונה מי שנשפכו עליו מים בחג השבועות, לא יעונה לו כל רע במשך השנה, וכן משום שהתורה נמשלה למים. כמו כן, המים מביאים ברכה ליבולי השדה בחג הבכורים.
▼ מושגים ודמויות הקשורים בשבועות;
● אבימלך – מדמויות מגילת רות, בעלה של נעמי, ירד עם משפחתו מבית לחם לשדה מואב בשעת הרעב בארץ ושם נפטר.
● בועז – מגיבורי מגילת רות. נשא את רות לאישה, מאבותיו של דוד המלך.
● כליון – מדמויות מגילת רות, בנם של אבימלך ונעמי, ירד עם המשפחה לשדה מואב בשעת הרעב בארץ ישראל ושם נפטר.
● מחלון – מדמויות מגילת רות, בנם האחר של אבימלך ונעמי, ירד עם המשפחה לשדה מואב בשעת הרעב בארץ ישראל ושם נפטר.
● נעמי – מגיבורות מגילת רות. חמותה של רות אשר באה עמה חזרה לבית לחם משדה מואב.
● עורפה – מדמויות מגילת רות, חזרה אל משפחתה כאשר שבו נעמי ורות ממואב לבית לחם.
● רות – גיבורת מגילת רות, על שמה נקראת המגילה.
● טנא – הסל שבו מביאים את הבכורים.
● לקט – מצווה מן התורה להשאיר לקט, שכחה ופאה בשדות לעניי העיר. לקט הוא שיבולים או פרי שנשרו בשעת הקציר או הקטיף.
● שכחה – הוא היבול ששכחו הקוצרים לקצור.
● פאה – התבואה שנשארת בקצה השדה לאחר הקציר.
● עומר – כמות של תבואה שנקצרה.
● שבעת המינים – שבעת מיני הפרות שנתברכו בהם ארץ ישראל מהם נצטוו להביא ביכורים לבית המקדש ואלו הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
_________
* הכותבת היא אירית רמתי, המאמר מובא באדיבות מועצת החלב.
Add Comment