800 אוכלי לחם חסד במשרד התחבורה ו”אין תקציב” למומחה תחבורה מס’ 1!
סיפור אמיתי ממשרד ממשלתי – נא להדק חגורות – הטירוף בשיאו. לפני כמה שבועות צלצל אליי, בכיר מלשכת שר התחבורה ואמר לי: “נסים, אני מכיר את כישוריך המקצועיים בענייני תחבורה ופעילותך הרבה בנסיון להפחית את הקטל בדרכים. בשנת 1999 נפגשנו וצר לי, כי אז לא יכולנו לשלב אותך במערכת שלנו. כעת יש מנהל חדש לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ואני רוצה להפגיש ביניכם לצורך שילובך בעבודה משותפת”.
Nissim_Gabbay_180_07.jpg
מי שמכיר אותי, יודע, שאכן יש לי רקורד עשיר וארוך בנושאי התחבורה והמלחמה שלי להפחתת הקטל בדרכים ועוד יודעים אלה המכירים אותי שלעולם אינני מסרב לעזור למי שמבקש אותי להירתם ולעזור בתחומים אלה.
אבל אני גם מכיר מצוין את המערכות הממשלתיות, ועוד יותר מקרוב, את אפסות המשרד הנקרא תחבורה. אבל הרצון העז לטפל בבעיה הלאומית הזו, עם הידע המקצועי האדיר שיש לי ורק מחפש לפרוץ לעשייה – הסכמתי.
הפגישה נקבעה ל… עוד חודש מאותו יום.
כעבור שבועיים, התקשרתי כולי תהיות, כדי לברר אם הפעם ההזמנה הקבועה ל-16.02.04 היא לצורך עבודה אמיתית או עוד פגישת דיבורים…
מתאם הפגישה אמר לי מפורשות: “אתה לא מוזמן סתם לדבר. ראש הרשות יודע על מה הפגישה, יודע מי אתה, והכוונה היא לצרף אותך לכמה תפקידים”…
מאחר וסגרתי את כל קצוות הספקנות, המתנתי דרוך לפגישה. היום הגיע ונסעתי ללשכת הרשות הלאומית הצמודה ללשכת שר התחבורה בבניין החדש והמפואר בקרית הממשלה בירושלים.
אחרי היכרות קצרה עם ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מר רובין ולדימיר, אמר לי האיש: “יש לי את כל החומר עליך. בנוסף גם שאלתי עליך במשרד ורבים מכירים אותך. אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מומחה בקנה מידה רציני ביותר בתחום התחבורה – ו… מה אתה מציע?”
התחלתי לשטוח בפניו, בקצרה, מספר רעיונות התחלתיים והוספתי ראשי פרקים להמשך שיתוף הפעולה.
כאן התחלתי לנוע על כיסאי בחוסר נוחות. שאלתי: “כיצד אקבל שכרי? משכורת? כעצמאי, יועץ, עם חשבונית מס?”.
האיש שהזמין אותי לפגישה הזו, שנראתה בעיניי חשובה מכל, לאור או חושך המצב בנושא הקטל החמור בדרכים – השתומם. “כסף?”.
“אז איך אני אמור לעבוד?” נדהמתי, מתדהמתו, לבקשתי. “בהתנדבות” אמר, ללא הנד עפעף.
“אז אני הולך לעזוב את עבודתי” אמרתי “לא יהיה לי כסף לפרנס 6 נפשות בבית, אאלץ לשלם נסיעות יומיומיות מנתניה לירושלים, אעשה תוכניות להפחתת תאונות הדרכים, אשאר בלי אוכל בבית – ואתם מקבלי השכר תגזרו קופונים”?
האיש לא הבין אותי…
“אני מוכן, לתת לך משרד כאן לידי” אמר. “אבל לא ידעתי שבאת לבקש כסף. למה שלא אתן את התפקיד לחבר שלי מהנדס מובטל”? – שאל אותי.
“כי החבר שלך, לא מבין דבר וחצי דבר ממה שיש לעשות” – עניתי לו; “ואם נייחס אותו לידע שלי, עוד 100 שנה, אולי, ידע עשירית ממה שאני יודע”… כעסתי בנימוס.
אחרי שהבנתי שכל התפקידים שהוצעו לי ע”י משרד התחבורה המאופס שמעסיק 800 אוכלי לחם חסד, ללא תועלת – ונמנע מלקבל מקצוען, שכולם יודעים כישוריו, הבנתי שבמדינה הזו, באמת אין יותר תקווה, כל עוד המנגנונים הקיימים ממשיכים לפעול.
תודה.
* הכותב נסים גבאי, משמש מנהל פורום “השלטון בישראל” באתר ynet
Add Comment