“ניעור” מאת: טל רבינוביץ’, איורים: אודליה ליפשיץ, 24 עמ’ הוצאת קרטוב תשס”ד.
בשלהי 2003 ראה אור ספרה המפתיע של טל רבינוביץ’ “כלה ונחרצה” בהוצאת “הקיבוץ המאוחד – ספרית הפועלים”, והנה כבר עתה אנו פוגשים על המדף, במדור ספרי ילדים, את הספר “ניעור”, הרביעי במספר של טל רבינוביץ’.
RABINOVITZ_TAL_180_id=3962_01.jpg
מדובר בסיפור המוצג במתכונת של ספר ילדים וכזה הוא ייעודו. בשנים האחרונות אנו עדים לספרי ילדים פגומים, עם חריזה מתפשרת ותוכן מינימלי.
דומה שבספרות ילדים הרדידות מותרת, או לפחות נסלחת. בשחר נעוריי לימדני מורי ד”ר אליעזר כגן, סופר ומשורר שהוציא ספרי שירה מרתקים בהוצאת “ספרית הפועלים”, כי הרמה הכי נחותה של ההומור היא תיאור מצב מצחיק או משונה, כגון – הטחת עוגה בפרצוף, כך סתם.
מובטח, אמנם, שהקורא/הצופה יצחק לשובע, אך מעבר לכך תיאור מסוג זה הוא ריק מתוכן ונבוב רעיון.
מה רבו “הטחות-העוגות בפרצוף” בספרות הילדים הקלוקלת שלנו. ודווקא על רקע זה, הקריאה ב”ניעור” מהווה חוויה מרעננת.
הספר “ניעור” דן בחמור ששמו ניעור, ובזנבו. השניים מקיימים דו שיח וניסיון להתנתק זה מזה על רקע חילוקי דעות וקונפליקט ביניהם, אך מה לעשות, גזר עליהם הגורל לחיות יחדיו בכפיפה אחת… ויש עלילה ויש התפתחות ויש פואנטה.
ועוד, החריזה אמנם אינה כשל משוררי ספרד הראב”ע: “אל תחרוז בשור ובחמור יחדיו, שלח תשלח את השור למישור ואת החמור לארץ המור”], אולם החריזה בספר טובה ועקבית, ללא פשרות של מעין-חרוזים “כשזה קשה”.
לדוגמא:
“ואני הלוא שמעתי שחמור נושא ספרים
מרוב חכמה עוקר הרים…
נא חשוב חמור חמורון,
בוודאי תמצא פתרון”.
“ובכן, יש לי רעיון, חבר!
נסית פעם לצייר?
לצייר? מה פתאום? איני יכול
אני הרי זנב, איני מכחול!
נכון, אבל זאת עשה:
לכל הפחות נסה…”
המוטיב העיקרי שבספר הוא: דו-שיח וחיים בצוותא, כאשר אין ברירה. מה דומה תיאור מצב זה למציאות חיינו, כמו גם לזוגיות לא מושלמת במסגרת המשפחתית.
הסיפור על ניעור רווי בתיאורי טבע מלבבים, מן החי ומן הצומח, תוך האנשה חכמה של הטבע המתעורר לחיים ומדבר אל הקורא.
הסיפור מפתח את הדימיון של הקורא, מעורר מחשבה וכתוב בהומור דק. הילד לא אמור לצחוק, אבל המספר המבוגר יחייך בהנאה. המספר המבוגר גם יחשוב על הלקח ועל מוסר ההשכל, ברמות אחרות מאשר הקורא/המאזין הצעיר. הסיפור “ניעור” עשוי רבדים-רבדים ומתאים לילד ולמבוגר.
והסוף? למעשה אין ממש סוף, כי אחרי הפואנטה יש: “ומחר…” – המלה האחרונה בספר, המרמזת על תחילה של משהו חדש, לא ממש מוגדר ונתון ליד הדמיון של הקורא ובכך סוגרת טל רבינוביץ, מעגל עם הקורא.
האיורים של אודליה ליפשיץ מרנינים. אין ספק, כי נתגלתה כאן מאיירת מוכשרת שעוד נראה את איוריה במקומות נוספים.
האיורים אף הם מדברים, מספרים, מבטאים בדייקנות וברגישות את הסיפור המתפתח ומסייעים מאוד להאנשה החכמה.
הסופרת טל רבינוביץ’ מתייחסת אל הקורא הצעיר בכבוד. הספר מכיל עושר לשוני מתוך מתן קרדיט לקורא הצעיר, ללא חשש שמא חוסר הבנה של השפה ימנע ממנו הבנה או אף הנאה. גישה זו, של המחברת מתחשבת ביכולתו של הילד ללמוד ולקלוט דברים חדשים, וביצר הסקרנות הטבוע בו.
ראוי שנזכה לספרות ילדים כזו, שתחנך ותעשיר את ילדינו ולא תכלה את זמננו לשווא.
Add Comment