זה יכול היה להיות הכי טוב, אם לא היינו עם מדבריות סביב, עם חוסר מים, עם יתרת מים מזוהמת, עם דתות ואמונות שסימלן חרב נוטפת דם, וממש לא שוויץ. כן שוויץ – הכי טוב, אבל חוזה ערבי/ישראלי בשוויץ – הכי טוב שינסו אותו קודם כל בשוויץ.
יש לי חיים נפלאים, הכי טוב. בבוקר, קמים לקריאת העיתון עם הכותרות על רצח, אונס, פדופיליה, חבר כנסת שמעל בתפקידו – אבל כולם אומרים לי “בוקר טוב”. “בוקר אור” אני עונה.
Nissim_Gabbay_180_05.jpg
הכי טוב. אני יושב לאכול ארוחת בוקר: “בייצים”, גבינה, סלט, קפה – ובטלוויזיה מספרת ההיא מהתזונה שיותר מדיי לאכול, לא טוב. יעלה לך בבריאות. או אז אני כמעט נחנק מיתרת הארוחה, ומפסיק לטחון, כדי לייצב הכולסטרול, הקפאין והקלוריות.
הכי טוב. יוצא לדרך, מדליק הרדיו ברכב, ומקבל עדכון תנועה. עומס תנועה פה, עומס תנועה שם, להימנע מנסיעה בתאונה ב… אז אני מחליט לקחת מונית.
הכי טוב. נכנס למונית, והנהג מתחיל לספר לי את כל קורות עם ישראל, כל תלאותיו האישיים בעבודתו הקשה, וכל הקושי בהישרדות במדינה הזו. מה רע? מנעימים לך את זמן הנסיעה, לא מבקשים ממך תוספת לתשלום, כולם כאן חברים של כולם, וכולם בסירה אחת.
הכי טוב. בעבודה, ממש כיף. אחד עוזר לשני, הבוס מקפיד על תנאים טובים, המזגן עובד, מוסיקת רקע ו… אסיפת עובדים. מה קרה?! שום דבר מיוחד, רק סוגרים את המפעל. מהההה?! כן. אין הזמנות. המדינה לא עוזרת. נגמרו התזרימים. לבעל העסק נמאס להפסיד. אז מה יהיה?! יהיה טוב. נקבל פיצויים, נקבל דמי אבטלה – ברעב לא נמות. חוצ’מזה. צרת רבים… הרי לא נהייה לבד בחוץ. נכון?! נכון.
הכי טוב. צחוק צחוק אבל לא נעים, לא נוח, לא טוב. בואי אשתי ניסע לחו”ל. ננקה את הראש. נראה עולם. נברח מסיר הלחץ. ננוח. ok יצאנו. טיילנו. חרשנו. קנינו. ראינו. נהנינו. ו… זהו די. נמאס.
מתגעגעים הביתה. מתגעגעים למשפחה. מתגעגעים לחברים. מתגעגעים לעצבים. מתגעגעים לקללות בעברית. באנגלית זה לא נשמע טוב! “הבאנו שלום עליכם”… נוחתים בנתב”ג, ישר לתוך התורים הארוכים של החוזרים הפקוקים לפני מוכסים שובתים ומרגיזים.
הכי טוב. בחו”ל אין את זה. משעמם. כאן יש “אקש’ן”. למדנו את ה”אקש’ן” מהצבא, מהמלחמות. אנחנו עם של מלחמות, למען המדינה, למען העם. אנחנו כל הזמן במלחמות.
במלחמות נגד הערבים.
במלחמות נגד היהודים.
במלחמות נגד הדתיים.
במלחמות נגד העשירים.
במלחמות נגד האשכנזים.
במלחמות נגד העיתונאים.
במלחמות נגד הבכירים.
במלחמות נגד הנבחרים.
במלחמות נגד הנהג השני בכביש.
במלחמות נגד הצד השני בביהמ”ש.
במלחמות נגד ההוא – ומלחמות נגד ההיא.
אין ספק, אנחנו פייטרים!
Geneva_Agreement_180_01.jpg
הכי טובים. מרוב נגד, אנחנו לא יודעים כבר מתי להיות בעד. כולם חושבים שהם בעד השלום, אבל חושבים רק על מלחמות. הממשלה חושבת מלחמה. הכנסת חושבת מלחמה. האזרחים חושבים מלחמה. והמלחמה – כבר מאמינה שזה מקומה הטבעי. אז מחליטים חריגים להביא בשורות שלום. בשורות כאלו של חיים כמו בשוויץ. חיים כאלה בינות הרים מושלגים, עם רכבות מהירות מעיר לעיר, בלי גיוסי מילואים, משהו כזה נורמלי… הכי טוב שיש.
אבל אף אחד לא מקשיב להם. תמהונים קוראים להם. פושעים קוראים להם. חולמים אומרים עליהם. ואכן, קשה להבין מי הם, עם מי הם קושרים קשרים, ומה הם מבטיחים לנו.
הכי טוב שיהיה בטוח שהביטחון שהם מבטיחים – יהיה בטוח. אבל מי מבטיח שההבטחות הן הבטחות הכי טובות?! הרי לא מדובר באמת על הרים מושלגים, לא ממש על רכבות מהירות, ובטח לא על נערות מקהלה שיבואו מהכפר הפרחוני הסמוך להנעים מנגינותיהן.
זה יכול היה להיות הכי טוב, אם לא היינו עם מדבריות סביב, עם חוסר מים, עם יתרת מים מזוהמת, עם דתות ואמונות שסימלן חרב נוטפת דם, וממש לא שוויץ. כן שוויץ – הכי טוב, אבל חוזה ערבי/ישראלי בשוויץ – הכי טוב שינסו אותו קודם כל בשוויץ. אנחנו תמיד מקווים להכי טוב, ואם זה לא בדיוק מסתדר, כמעט בכל דבר, זה הכי טוב שיש לנו כאן בישראל.
* הכותב נסים גבאי, משמש מנהל פורום “השלטון בישראל” באתר ynet
Add Comment