בבוקר חזרנו לגבעה, ומה ראינו?! כל הגבעה היתה מרוססת מפגזים שנפלו עליה בלילה…
אני מודה שאינני רמטכ”ל, אינני אלוף פיקוד, אינני אפילו אלוף הגאונים – אבל… האם חס וחלילה, ישנה גם כאן תסמונת מחדלית שחווינו חלקיה גם בעבר?
Nissim_Gabbay_180_05.jpg
צר לי, אבל ישנן המון שאלות, שעל חלקן כנראה שיצטרכו (אי פעם) להתייחס בבוטות שאני נוהג לראות את המצב בו אנו משלמים בדם, שאפשר היה למנוע!
אני משאיר לכולם, להתמודד עם השאלות.
אני מצידי אשחיל סיפור אישי, מימי מלחמת יום כיפור 1973. עמדנו על גדות תעלת סואץ, כאשר למחרת היינו אמורים לחצותה לכיוון מצריים.
היה ערב, והמפקד החליט שכל הפלוגה תחנה לצורך לינה – על גבעה המשקיפה על האזור. אני, לוחמצ’יק מילואימניק קטן, החלטתי בו ברגע: “כאן אנחנו לא ישנים”!
המפקד שהשתומם על הצהרתי, קיבל פרוט והסבר: “ראה” אמרתי לו: “אנו כאן הולכים לשכב על גבעה חשופה, מימין כל הארמיה השניה, משמאל כל הארמיה השלישית המצרית – ומה שנשאר להם זה לטווח אותנו, ולשלוח את נשמותינו לעולם הבא”.
180_t_dotz_01.jpg
המפקד ראה, כי יש דברים בגו, והעביר את העניין להחלטת האלוף. כעבור חצי שעה ניתנה הפקודה לעזוב את המקום, ולמצוא מחסה נמוך יותר ללינה.
בבוקר חזרנו לגבעה, ומה ראינו?! כל הגבעה היתה מרוססת מפגזים שנפלו עליה בלילה…
מסקנה: על כל חייל, בדרגה נמוכה ככל שתהייה, להעיר ולהאיר עיניי המפקדים לכל דבר הדורש שינוי הערכה – כי לא בטוח ששיקול דעתו של המפקד תמיד נכון.
לדעתי, עדיף להיות “חוצפן” חי, מאשר “אוטומט” מת!
צילום אילוסטרציה – הובא מתוך אתר צהל – דובר צהל
Add Comment