יש כאלה שהרימו גבה, כאשר הודעתי שאני לוקח פסק זמן בהליכה המתישה: “הוא נשבר”! “כמה הוא יכול ללכת”?.
Nissim_Gabbay_180_02.jpg
היום יום שלישי 29.07.03 אני חייב לכתוב עם הרבה הסברים, להמשך מסע המחאה הרגלי שלי נגד ה”מושחתים נמאסתם”.
רק אתמול, כתבתי שאחרי 130 ק”מ צעידה בשלושה ימים, אני מפסיק לצעוד. פסק הזמן עליו הכרזתי בא לאחר תשובת הביניים, של שר האוצר ביבי נתניהו, כי כלכלניו, בוחנים בימים אלה, את הצעתי, למציאת עשרות אלפי מקומות עבודה מיידיים – ששלחתי אליו בשבוע שעבר.
אבל אליה וקוץ בה.
הרי לא עשו אותי באצבע, ואני יודע, כמעט בוודאות, ששום תשובה רצינית לא אקבל בנדון.
אבל מתחת לאפוד הלוחם שלי נגד המימסד, יש בכ”ז (למרבה הפלא) גם אדם חושב, עם רגשות, מלא אופטימיות ואפילו… תרבות.
אבל יש עוד צד, צד ההגיון והנסיון, שאומר לי, כי המחאה שלי צודקת בכללותה, שהרי כותרתה: “מושחתים נמאסתם”.
האם ביבי לא במיתחם המושחתים שרובנו (מלבד מקבלי הג’ובים כמובן) סולדים מהם?!
כך או כך, אתמול הלכתי לישון בלילה, מבולבל ומתהפך על יצועי. כן להמשיך לצעוד, לא להמשיך לצעוד.
יש כאלה שהרימו גבה, כאשר הודעתי שאני לוקח פסק זמן בהליכה המתישה: “הוא נשבר”! “כמה הוא יכול ללכת”?.
אחרים סתם הנידו ראש ואמרו: “למי זה מזיז? שילך. למה, ביבי והשרים שמים עליו ושכמותו?!”.
אז כן או לא, התעוררתי עייף, בשעה 4 בבוקר!
עדיין התרוצצו בראשי המחשבות: ללכת, לא ללכת, יאללה, תרד מזה. אבל למה לוותר? וחוזר חלילה.
תוך כדי התלבטות, התלבשתי, לקחתי כל ציוד ההליכה, נכנסתי לרכב – ונסעתי מנתניה מקום מגוריי לת”א.
ברמת אביב החניתי את רכבי ו… החילותי צועד לכיוון נתניה, חזרה, מחאה, עוד 35 ק”מ קדימה…
אני מודה, השעות המוקדמות היו קצת אנוכיות: פחות שמש קטלנית, יותר זמן ביום לעבודה ולמשפחה. אכן, חשבתי קצת על עצמי. מילא.
ההליכה בשעות הראשונות היו ממש כיף. עדיין חשוך, תנועה דלילה, קריר יחסית, ו… כבר קריאות עידוד מכמה רוכבי אופניים, וצפירות נהגים.
לקראת נתניה, קיבלתי תיזכורת, שמעבר לסכנה ממשאית שתמרח אותי על הכביש (אוה, כמה מאות משאיות חלפו מולי…) שמעתי פתאום בום חזק במסלול ממולי – וראיתי ענן עשן וחול.
היה זה פיצוץ של צמיג ממשאית גדולה, דבר שקרה ממש בקו ישר אליי, אבל קצת רחוק מהעבר השני של הכביש. בואו נסכם זאת כך: לו היה הארוע קורה בכיוון נסיעה הפוך של המשאית, לידי, היה צריך מישהו אחר להמשיך את כתיבת יומן המסע, ואולי… גם את צעדת המחאה.
כדי להמחיש את גודל הסכנה ב”טיול” לצידי הדרכים, ראיתי גם בכיוון הליכתי צמיג מרוטש, זכר למשאית אחרת שקרה לה אותו מקרה בזמן אחר.
אז סיימתי את צעידתי קרוב לשעה 10:00 בבוקר, “שמח” על כי הצלחתי לממש את זכותי הדמוקרטית למחאה בא”י, מלא תודה לעידוד הציבורי שקיבלתי לאורך הדרך והכי חשוב – רגוע כי הצלחתי לממש עוד יום של משאלה פנימית לא להפסיק למחות נגד ה”מושחתים נמאסתם”.
אני עדיין, מחכה לתשובתו של שר האוצר בנימין נתניהו להצעתי, וכבר הבוקר אני שומע שהחד הוריות שוקלות להפסיק את מחאתן בירושלים…
לא נראה לי שאפסיק אי פעם את מחאתי זו, נגד כל העוולות ביחד, וכל אחת לחוד, כי אני לא רק צודק, אלא יודע שמישהו חייב לתת תיזכורת בשטח, למה שכולם יודעים בלב!
באחת הצעידות שלי בתוך ת”א, עצר לידי אוטובוס “דן” והנהג שאל אותי: “על מה אתה צועד?”. עניתי לו: “על מה שאתה רוצה”.
חייך הנהג ואמר: “גדול”!
אז אני מסכם, עוד יום, של חיים במדינת ישראל, מדינה שיכולה היתה להיות יפה יותר, עם רוח תרבות נעימה יותר, עם הרגשה טובה יותר לקום בבוקר, ועם מוסדות ציבוריים שיכולת להסדיר בהם את כל טרונותיך לקיפוח, עוול, או עיוות, בלי שהפקיד/ה יביט בך, כעושה לך טובה בעצם היותו שם לשמוע אותך, או שתשובתו בע”פ או בכתב נוסחה כבר מזמן ע”י מחשב שיודע לענות בנוסח זהה לכולם… כמובן ללא זכר לפתרון הבעייה.
אבל כנראה שלשם כך נצטרך להמתין עוד הרבה זמן, או לעוד הרבה מסעות מחאה ואני מקווה שאחרי מותי – מישהו כאן ידאג לעדכן אותי אם כבר כלו המים וחזרה היונה עם עלה של זית.
תודה,
נסים גבאי
050-206511
Add Comment