האם בתום הנישואים מגיעות לאישה מחצית הזכויות בדירת המגורים שרכש הבעל לפני שנישאו ונרשמה על שמו בלבד, הגם שהאישה לא השקיעה בה דבר? ברוב דעות, השיב ביהמ”ש העליון על השאלה בחיוב ◄ לדעת עו”ד אלינור ליבוביץ’, העוסקת בתחום המשפחה; “בתי המשפט, רואים בדירת המגורים ששימשה את המשפחה כ’גולת הכותרת’ של נכסי בני הזוג, בשונה מכל רכוש אחר שנצבר על ידם”.
ביהמ”ש העליון, קבע: האישה, תקבל חצי מהזכויות בדירה שרכש הבעל לפני הנישואים
בני זוג, שהתגוררו בדירה שרכש הבעל לפני הנישואים ונרשמה על שמו בלבד, התגרשו לאחר 15 שנות נישואים שלאורכן ידעו מחלוקות רבות, והאישה עזבה את הדירה. ב’מסגרת תביעה רכושית’, שהגישה נגד הגרוש, היא ביקשה לקבל את מחצית הזכויות בדירה. ביהמ”ש לענייני משפחה, קיבל את בקשתה, אלא שביהמ”ש המחוזי, קיבל ערעור שהגיש הגרוש על ההחלטה, והפך אותה. לפיכך, הגישה האישה בקשת רשות ערעור ל’בית המשפט העליון’.
האישה טענה, כי לאורך שנות הנישואים, הבטיח לה בעלה דאז, למכור את דירת המגורים, ולרכוש מהתמורה בצירוף 400 אלף שקל שחסכו במשותף, דירה חדשה שתירשם על שניהם. לטענתה, השניים, אף מצאו דירה, וניהלו לגביה משא ומתן ממושך, עד אשר שהבעל חזר בו מהבטחתו.
לטענתה, בהתחשב בכך שמדובר בדירת המגורים בה התגוררה עם הגרוש במשך שנים, ונוכח הבטחותיו, כאמור, הוכח, כי התכוון לחלוק עמה את הזכויות בנכס.
מנגד טען, הגרוש, בין היתר, כי קביעה ש”הדירה שרכש מכספו לפני הנישואים, שהאישה לא השקיעה בה, שייכת לשניהם, מנוגדת משמעותית לחוק, בפרט כשחייהם המשותפים לא היו הרמוניים”.
עוד טען, הגרוש, כי האישה לא הוכיחה, כי הסתמכה על הבטחתו לרכוש דירה חדשה, ולחלופין- גם אם הבטיח לה דבר שכזה, רשאי היה לחזור בו.
בדעת רוב, קיבלו כבוד השופטים דנציגר ועמית את בקשת רשות הערעור והערעור גופו, כנגד דעתו החולקת של כב’ השופט זילברטל.
כב’ השופט דנציגר, קבע, כי; “הנחת המוצא, כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואים, יוחרג מהנכסים המשותפים אינה סוף פסוק, כאשר מוכח שיתוף בנכס הספציפי מכח דינים כלליים, כמו; דיני הקניין, החוזים ועקרון תום הלב, זאת בפרט, כשמדובר בדירת מגורים, שהינה נכס משפחתי מיוחד.
עו”ד ליבוביץ’: ממחיש עוד יותר את הצורך לערוך הסכמי ממון טרם נישואין
אולם על מנת שלא לבטל כליל את הוראות החוק”. נקבע, כי; יש להוכיח את כוונת השיתוף באמצעות ’דבר מה נוסף’, המעיד על החזון המשותף בנכס, מעבר לעצם החיים המשותפים”.
במקרה זה, נקבע, כי הבטחות המשיב למכור את דירת המגורים, ולרכוש תחתיה דירה משותפת באמצעים כלכליים משותפים, מהוות את אותו ’דבר מה נוסף’, בפרט כשחיי הנישואים היו ארוכים, והתאפיינו ככלל, בשיתוף. לכן, נקבע, כי אין לקבל את הטענה, כי התחייבות המשיב ניתנת לביטול ולא מבססת הסתמכות, שכן הוכח, כי הבטחותיו עמדו במשך שנים על הפרק.
כאמור, כב’ השופט זילברטל, חלק על תוצאה זו במקרה הספציפי, בקובעו, כי; “מאחר שיחסי הנישואים בין הצדדים התאפיינו בבידוד וניכור, לא ניתן להגיע למסקנה, כי הייתה כוונת שיתוף בנכס של המשיב”.
לדעת עו”ד אלינור ליבוביץ’, מומחית ב’דיני משפחה וגירושין’, ובעלת משרד עורכי דין בעיר תל אביב, העוסקת בתחום המשפחה; “בתי המשפט, רואים בדירת המגורים ששימשה את המשפחה כ’גולת הכותרת’ של נכסי בני הזוג, בשונה מכל רכוש אחר שנצבר על ידם”.
עו”ד ליבוביץ’, מוסיפה ומסבירה, כי; “בדרך כלל, ביהמ”ש, לומד על כוונת שיתוף בנכס ’חיצוני לנישואים’ מאורח החיים של בני הזוג, מצורת ההתייחסות כלפי הנכס, וכן מהשקעות נוספות בו. במקרה דנן, כוונת בני הזוג למכור את דירת המגורים, ולרכוש דירה אחרת משותפת, היא שהיוותה את האינדיקציה לכוונת הצדדים”.
לדבריה; “פסק דין זה, רק ממחיש עוד יותר את הצורך לערוך ’הסכמי ממון טרם נישואין’, כאשר אחד הצדדים מגיע עם נכס לנישואין”.
☚ אל פסק הדין בעניין אלמונית נגד אלמוני
● ב”כ המבקשת; עו”ד מ’ רום פלאי.
● ב”כ המשיב; עו”ד א’ ימיני.
________
● הידיעה הובאה באדיבות אתר המשפט הישראלי “פסק-דין”.
Add Comment