ממצאי מחקר מפתיעים של פרופ’ שפרה שגיא ועמיתותיה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון – ד”ר ארנה לבינסון ונג’וא אבו-נימר עבאס ששבו אל בני הנוער היהודים והערבים-בדואים בבאר-שבע וברהט, אותם חקרו במהלך המלחמה.
אוניברסיטת בן-גוריון, מחקר: חצי שנה אחרי “עופרת יצוקה”: הכעס בקרב בני הנוער עולה
ששה חודשים לאחר מבצע “עופרת יצוקה”, חזרו פרופ’ שפרה שגיא ועמיתותיה מאוניברסיטת בן-גוריון – ד”ר ארנה לבינסון ונג’וא אבו-נימר עבאס – לבני הנוער היהודים והערבים-בדואים בבאר-שבע וברהט, אותם חקרו במהלך המלחמה. ממצאי מחקרן, שנחשף בימים אלה, מפתיעים: למרות שבתקופה השנייה של המחקר המצב היה רגוע (ללא נפילות של טילים במשך ששת החודשים שלאחר המבצע), רמת החרדה לא ירדה. יתרה מכך, רמת הכעס בקרב הנוער בבאר-שבע עלתה באופן מובהק (מממוצע של 1.94 במלחמה ל-2.19 לאחריה, בסקאלה של 1-4).
שאלוני המחקר הועברו בקרב כ- 140 מתבגרים בגילאי 12-18 יהודים מהעיר באר-שבע, וכ-90 מתבגרים ערבים-בדואים מהעיר רהט, שחוו נפילות טילים ביישובם.
במהלך מבצע “עופרת יצוקה” סבלו המתבגרים היהודים, כמו גם הערבים-בדואים בדרום הארץ מחרדת מצב גבוהה יחסית (ממוצע של 2.5 בסקאלה שבין 1-4) ורמות מתונות של סימפטומים פסיכוסומאטיים. בתגובות הכעס בני הנוער הבדואים, נמצאו גבוהים יותר מאשר המתבגרים היהודים (כנראה על רקע מצבם הייחודי כמיעוט והקשר שלהם עם תושבי עזה).
פרופ’ שגיא; “לאחר המבצע, בקרב הנערות והנערים בבאר-שבע עלתה רמת הכעס. בקרב בני הנוער הבדואי עלתה רמת המצוקה הפסי,כולוגית, כפי שמתבטאת בתסמינים פסיכוסומאטיים (כאבי בטן, כאבי ראש, קושי להירדם וכו’) והייתה גבוהה יותר מאשר בקרב המתבגרים היהודים (ממוצע של 2.45 לעומת 2.09 בסקאלה של 1-4).
כלומר, דווקא במצב הרגיעה התגברו רגשות הכעס והמצוקה, כנראה כתוצאה מהתובנות של בני הנוער, כי המצב בו הם חיים באזור הדרום איננו יציב ויכול להתערער באופן פתאומי, כפי שקרה בזמן נפילת הגראדים”.
לא כל המתבגרים חוו אותה רמת מצוקה וכעס. במחקרים של פרופ’ שגיא, וחוקרים אחרים, נמצא, כי יש מספר משאבים המסבירים את ההבדלים בין תגובות המתבגרים במצבי לחץ. משאבים כאלו יכולים להיות; תחושת קוהרנטיות, תחושת קוהרנטיות של המשפחה, תחושת קהילה ותקווה.
תחושת קוהרנטיות הינה מושג המתאר תפיסת עולם, אוריינטציה קוגניטיבית המבטאת נטייה לראות בעולם מקום רציונאלי ולא כאוטי, אשר ניתן לניהול ואת החיים עצמם כבעלי משמעות.
החוקרות, מצאו, כי בתקופת הרגיעה שלאחר המבצע אכן התגובות היו שונות בהתאם לרמת המשאבים של בני הנוער. כלומר, מי שתחושת הקוהרנטיות שלו ותחושת הקהילה שלו היו חזקות יותר, היה פחות חרד וכועס וגילה פחות סימני מצוקה. בקרב הנוער הבדואי, נמצאו משאבים אחרים שהסבירו את ההבדלים; תחושת התקווה (האמונה הפשוטה שיהיה לי ולקהילה שלי טוב יותר בעתיד) ותחושת השייכות לקהילה.
לדברי פרופ’ שגיא; “ממצאים אלו מעלים שאלות לגבי אופי ההתמודדות השונה בתרבויות שונות. “בקרב הנוער היהודי, בעל האוריינטציה האינדיבידואלית-מערבית, תחושת קוהרנטיות אינדיבידואלית, מסבירה את עוצמת ההתמודדות עם המצב המתוח של חוסר ודאות וחוסר שקט בטחוני.
לעומת זה, בקרב הנוער הבדואי, החי בחברה בעלת תפיסה קולקטיביסטית יותר, תחושת השייכות לקהילה והאמונה בעתיד טוב יותר מסבירות טוב את יכולת ההתמודדות עם המצב הקשה בהווה”.
ההבדלים הבין-תרבותיים האלו בהתמודדות עם לחץ נחקרו מעט מאוד עד היום. פרופ’ שגיא והחוקרות מאוניברסיטת בן-גוריון מתכוונות להמשיך ולבחון שאלות אלו.
Add Comment