“תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה ז’, י”ג)”. לפני שנוכל לקוות לפתור את בעיות האקולוגיה בעידן הטכנולוגי, אנו מוכרחים למצוא את השורשים לבעיות אלה, הנעוצים בגישתנו הבסיסית לחיים – ובעצם טבענו האנושי. הגישה הבסיסית שלנו לחיינו, היא שבסדר העדיפויות שלנו, מטרת-העל היא אינטרס אישי. כל חוש אחריות כלפי העולם בכללו הוא מִשני לחלוטין, אם בכלל.
הבה נמחיש זאת בעזרת דוגמא אופיינית. במפעל מסוים, משתמשים בתהליך ייצור חסכוני מאוד, אשר גורם להרס שכבת האוזון באטמוספרה. אילו היינו מציעים למנהל החברה להשתמש בתהליך חלופי שיפחית את הזיהום, אבל יעלה יותר, הוא היה עונה: “האחריות הראשונה שלי היא כלפי בעלי המניות. אין לי זכות לדרוש מהם להפחית את רווחיהם, על מנת לשמר על איכות האטמוספרה בעוד 50 שנה.” מנקודת המבט הרווחת כיום בעולם המערבי, קשה להפריך טענה כזאת.
הגישה הבסיסית
המאמצים לבלימת הגל העכור הזה, מתמקדים בעיקר בחקיקה, שאמורה לרסן את הציבור. אבל לגישה הזאת, יש אפקטיביות מוגבלת מאוד ומדי פעם היא נכשלת, בגלל הביורוקרטיה המסורבלת הדרושה לאכיפת החוקים. גם סוגי התעמולה שמנסים להשיג את תמיכת הציבור, אינם יעילים בדרך כלל, משום שחסר בהם הבסיס הרציונאלי. קשה מאוד להתגבר על הגישה של “אכול היום כי מחר נמות”.
השקפת התורה
מה אומרת האידיאולוגיה התורנית בסוגיה בה אנו עוסקים? כאשר האלוקים ברא את אדם וחווה, הזוג האנושי הראשון, הוא ברך אותם “…ומלאו את הארץ וכבשוה”. כיבוש יכול להיות למטרות ניצול, או לשם פיתוח. מה בדיוק הייתה כוונתו של הבורא? חז”ל עונים לשאלה זאת במדרש:
שעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: “ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי”. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה ז’, י”ג)
ניתן לראות, שהתורה מתייחסת לאדם בתור אחראי וממונה על תפקודו התקין והראוי של העולם. לכן, אסור לנו לעמוד מן הצד ולראות כיצד העולם מושחת.
“צריכת יתר”
לבעיה האקולוגית ישנו שורש נוסף. לפני מאתיים שנה, פרסם הכלכלן תומס מלתוס תיאוריה, שעל פיה, בתוך המין האנושי קיימת פצצת זמן מתקתקת. אוכלוסיית העולם מכפילה את עצמה בקצב הולך וגובר, בעוד שתפוקת המזון לא יכולה באפן מעשי, לשמור על אותו קצב. למרות שהתיזה הזאת רציונאלית, היא מטעה לחלוטין. מחקרים מאוחרים יותר גילו, שלא זאת הבעיה העיקרית כלל ועיקר. גורם בעל חשיבות רבה הרבה יותר, הוא הצריכה האישית הממוצעת, שמתקדמת בקצב הרבה יותר מהיר מצמיחת האוכלוסייה, כפי שבא לידי ביטוי בעובדות שלהלן;
את המקורות לבעיית ההרס האקולוגי, ניתן למצוא בעיקר באנוכיותם של האנשים. “במשך 30 שנה אוכלוסיית העולם הכפילה את עצמה, בעוד שבאותה תקופה, גדלה צריכת האנרגיה לאדם, פי שמונה. נוכל להוסיף לעובדה זו, שבצפון אמריקה ובאירופה, צורכים עשרה אחוזים מהאוכלוסייה, 50% מאנרגיית העולם!”
אם כן, הסכנה האמיתית לעולם, טמונה דווקא בצריכת היתר. לא רק שהיא מכלה את מאגר האנרגיה העולמי, אלא היא מהווה גם את הגורם העיקרי להתחממות האטמוספרה.
צריכת יתר זו באה לידי ביטוי, גם בשימוש שלנו בחומרי גלם. אפשר למצוא אותה אפילו בהרגלי התזונה שלנו. שימו לב, שהפקת קילוגרם אחד של בשר בקר, צורכת 16 קילוגרם דגן, אנשים מודעים לכך היטב; הבעיה היא, שהם לא מוכנים להתנהג בהתאם.
גישת התורה
עובדות אלו מעידות על כך, ששורש הבעיה מונח בהשקפת עולם אנוכית, שמנפחת את הצריכה האישית, מעל ומעבר לדרוש. בהתייחס לבעיה זאת מנחה אותנו התורה: “והייתם קדושים”, או במלים אחרות, להימנע מסיפוק תאוות אישיות ומותרות. (כשהמלה קדוש, משמשת במובן של הקדשה עצמית למען מטרה).
אולי אתם שואלים, “רעיונות גבוהים, אבל איך הם מיושמים למעשה?” התשובה לכך קיימת בהלכה – ‘החוק היהודי’. ההלכה היא גוף של דרישות ברורות ומפורטות, שהתורה מטילה על היהודי. ההלכה אינה מתעניינת בתפישת העולם של הפרט, ודרישותיה לא מושפעות ממנה. להיפך, תוך הדרכת פעולותיו של האדם ועל יד זה עיצוב אישיותו, תומכת ההלכה באידיאולוגיה, ומאפשרת לה לפתח את השקפת עולמו של האדם וכך, שוב, את התנהגותו.
כמו בכל תחום אחר בחיים, גם בהתייחס לאיכות הסביבה, התורה אינה קוראת למטרות נעלות ורחוקות. היא רותמת את ההלכה לשירות מושגיה הנאצלים, וכך ממירה את החזון המופשט, לעקרונות פעולה חברתיים.
היא עושה זאת בשתי רמות: ראשית, באמצעות חוקים שמחדירים מודעות למחויבותנו כלפי החברה והסביבה; שנית, דרך מצוות אחרות, המאמנות אותנו בשליטה עצמית. מצוות אלה משנות את המגמה האנוכית שלנו, ומלמדות אותנו לפעול על פי אידיאלים ולא על יד תאוות גרידא.
בואו נבחן כמה ממצוות התורה, שמניעיהן אקולוגיים.
נזקי שכנים
התורה העניקה לנו רעיון נשגב במצווה: “ואהבת לרעך כמוך”. עיקרון, שאלמלא היה מעוגן בהלכה, היה עלול להישאר בגדר אוטופיה בלבד. אחד מתחומי ההלכה שמחנך אותנו לאהוב את הזולת ולדאוג לרווחתו, הוא זה העוסק ב”נזקי שכנים”. זהו נושא רחב, שגם לו השפעה אקולוגית רבה.
התורה עוסקת רבות, באחריות הבעלים לנזקים, שנגרמו על ידי נכסיהם, לעיתים אפילו אם נגרמו רק באופן עקיף, ואפילו אם נגרמו על ידי חפץ, שמבחינה טכנית לא היה ברשותם.
במקרה כזה של חפץ דומם, נזקים כאלה מוגדרים כ”נזקי בור”. האחריות מוטלת על האדם שחפר או לא כיסה את בור ברשות הרבים*1. בקטגוריה הזאת מצויים נזקים שנגרמו על ידי קליפת בננה שהושלכה ברחוב, או עקב השלכת חפץ מסוכן ברשות הרבים. כאשר כוחות טבעיים כמו רוח, מזיזים את האובייקט ממקומו, הוא נכנס לקטגוריה של “אש”2, שכוללת נזקים, שנגרמים על ידי זיהום האוויר או מקורות המים.
באופן מפתיע, אנו מוזהרים נגד גרימת הפסד רווח לזולת, אפילו אם אין לו שום טענה חוקית על כך3. העיקרון שאסור לאדם לייבש את המים בבאר שלו, אם אחרים זקוקים להם, נמצא במשנה 4. יהודי מצווה אפילו למנוע נזק של כוח חיצוני שמאיים על שכנו5.
חכמי התלמוד מרחיבים כללים אלה גם להטרדות פסיכולוגיות, כגון הצצה לשטח השכן, רעשים וכדומה. זה עשוי לכלול את הסרת המקור לרעש, למרות שהרעש נגרם בגללו רק בצורה עקיפה 6, ואפילו אם הסרתו תגרום לבעלים קושי פיננסי. בהתבסס על כללים אלה, הריב”ש מתאר את העיקרון המנחה, בכך שאדם אינו רשאי להגן על רכושו האישי מנזק, במחיר גרימת הפסד לחברו7. עיקרון זה יכול לשרת כקו מנחה, בחקיקה מודרנית לגבי מניעת זיהום.
ארבעה מטרדים ספציפיים, נושאים במיוחד באחריות חוקית על פי ההלכה היהודית: עשן, ריחות רעים, אבק וכדומה לו, וויברציות (“נדנוד הקרקע”) 8. אפילו אם ניתנה הסכמה מראש, השכן הנפגע יכול לחזור בו. כל אלה הן צורות של מפגעים סביבתיים, שמהווים מקור גדול לדאגה גם בימינו. הלכות מסוימות מגבילות את קרבתם של מספר מפעלים תעשייתיים לעיר, כדי למנוע פגיעה באיכות האוויר שבעיר.
ביניהם מצויים משטחי דיש (בגלל המוץ), עיבוד נבלות ומפעלי עורות (בגלל הריח), וכבשנים (בגלל העשן)9. מפעלים לעיבוד עורות מוגבלים לתחומים מיוחדים מחוץ לעיר, בהתחשב בכיוון הרוחות בארץ ישראל10.
התורה מייחסת אף ערך ליופי. ברור אם כן, שנזקים אסטטיים גרידא, כמו לכלוך במקומות ציבוריים, נכללים אף הם באיסור גרימת נזק – אם לא על פי דברי ההלכה, אז בהתאם לרוחה. אנו מוצאים לפחות דוגמא אחת לפסיקה כזאת: אסור היה להקים כבשנים בירושלים, מפני ה”עשן שמשחיר את החומה , וגנאי הוא 11″.
Add Comment