תשעה באב תשפ”ה. עוד שנה שבה קל כל כך לבכות על החורבן – אנחנו חיים אותו. ניצחנו את ציר הרשע, הבית עומד – אבל הלב שבור.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
במנהרות של עזה יושבים יהודים שוב רעבים ללחם. לא בגלות. לא בגולה. בעזה. בארץ שלנו.
כמעט שנתיים של מלחמה, ועדיין יש חטופים – ועדיין יש מי שמכחיש, מטייח, משקר, משתיק.
חורבן שמתרחש מול עינינו – בלב תל אביב ובמנהרות עזה. מדובר בחורבן שמתחיל כשיהודי מפחד להגיד את האמת.
עלילת ההרעבה של עזה היא אירוע אנטישמי בינלאומי, כשהחטוף אביתר דויד הוא הרעב האמתי, בתת תזונה.
האם עיתון ה”ניו יורק טיימס” יתנו שער כרומו לרעב האמתי.
האם “הצלב האדום” ינהל קרב, כדי להעביר מזון ותרופות.
התשובה לשאלות אלה אינה נמצאת בעתיד אלא בדברי הימים.
ברגע בו לא עמדו על משמרתם מי שהיו חייבים לעשות כן, אירע חורבן 7 באוקטובר.
תשעה באב הוא לא רק בכי. הוא נקודת שפל שממנה נולדת גאולה.
והיא תבוא – כי עם ישראל לא נבנה על ארמונות, אלא על מסע רב דורי, ועל עקשנות בת אלפיים שנה של מוסר ולב יהודי שהשיב הביתה מאתיים חטופים, אך לא מוכן להשאיר מאחור אף ילד.
לקח החורבן צרוב. אבל כל ישראלי שמתעקש לזכור, להתפלל, לפעול – הוא הלבנה הראשונה בבניין הבא.
• בצילום אביתר דויד מכפר סבא בצילום שצריך לזעזע את העולם על פיאסקו מדיני ואוזלת ידה של אירופה מול טרור האסלאם.
סמדר הילה שמואלי, אנא שתפו.
