הכרעת דין שניתנה לאחרונה בבית משפט השלום בנתניה (ת”פ 10848-05-25) על ידי כבוד השופט גיא אבנון, מספקת הצצה נדירה ומטרידה להתנהלותן של משטרת ישראל ויחידת התביעות.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
במרכז התיק’ עמדה לינה לינט אילוז, נאשמת שזוכתה באופן מוחלט מעבירה של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, תוך שבית המשפט, מטיח ביקורת חסרת תקדים במאשימה על חתירה להרשעה “בכל מחיר“.
█ תחילת הפרשה: הקורבן שהפכה לנאשמת
האירוע החל באוגוסט 2024, כאשר הנאשמת לינט אילוז,פנתה למשטרה בתלונה כנגד בן זוגה לשעבר, יניב משה ספיר.
הנאשמת, חשדה, כי ספיר, הפיץ תמונות אינטימיות שלה ללא הסכמתה בקבוצות חברים, וביקשה מהמשטרה להתערב, כדי למנוע את מחיקת הראיות ממכשיר הטלפון שלו.
במקום לחקור את תלונתה של האישה, מצאה עצמה הנאשמת תחת “אזהרה בגין תקיפה“. כתב האישום שהוגש נגדה, טען, כי במהלך ויכוח על מכשיר הטלפון, היא נכנסה למכוניתו של ספיר, התיישבה עליו ובעטה ברגליו.
הנאשמת לינט כפרה במיוחס לה וטענה, כי ה”מאבק” היה על הטלפון בלבד במטרה לחשוף את הפצת תמונותיה, וכי מעולם לא נקטה באלימות פיזית.
█ “אין פה כלום”: הראיה המרכזית שהושמטה
אחת מנקודות המפנה המרכזיות בהליך הייתה חשיפת הקלטות המוקד המשטרתי (“100“). בעוד שבבית המשפט, העיד המתלונן, כי הותקף וחש מאוים, בהקלטות המקוריות מזמן אמת הוא נשמע אומר למוקדנית מפורשות; “אין פה כלום. לא נגעה בי. לא נגעתי בה“.
כב’ השופט אבנון, ציין, כי המתלונן (ספיר) ניסה בכל כוחו לבטל את הגעת השוטרים באותו ערב, לא מתוך סלחנות, אלא מתוך חשש עמוק שהמשטרה תחקור את תלונתה של הנאשמת על הפצת התמונות.
“הוא לא היה מעוניין בחקירה מעמיקה של המשטרה, והודה מפורשות שהוא חושש מהעמקת החקירה נגדו”, נכתב בהכרעת הדין.
█ מחדלי חקירה ורשלנות משטרתית
בית המשפט, קבע, כי המשטרה פעלה ברשלנות, או “שמא בעצלות” כאשר נמנעה מלבצע פעולות חקירה בסיסיות ביותר.
המשטרה לא תפסה את מכשיר הטלפון של המתלונן, לא בדקה את תוכנו ולא ערכה כל חיפוש במרשתת, כדי לאמת או להפריך את תלונת הנאשמת על הפצת תמונותיה.
במקום זאת, התיק כנגד יניב משה ספיר המתלונן נסגר מחוסר אשמה מבלי שבוצעו פעולות אלמנטריות, בעוד שכנגד הנאשמת הוגש כתב אישום על בסיס עדות שהתבררה כמתפתחת ובלתי מהימנה.
השופט אבנון, הדגיש, כי חומרי החקירה שעמדו בפני התביעה מלכתחילה לא הקימו יסוד סביר להרשעה.
█ הדרמה בסיכומים: “לא שעתה היפה של המאשימה”
שיא המשפט, נרשם במהלך שלב הסיכומים. התובעת המנהלת את התיק אישרה במענה לשאלות בית המשפט, כי; “יש ספק לעניין הבעיטה” – שהיא לב ליבו של כתב האישום.
בעקבות הודאה זו, הפסיק השופט אבנון, את הדיון כדי לאפשר לתביעה לחזור בה מכתב האישום בצורה הגונה.
אולם, לתדהמת בית המשפט, לאחר התייעצות עם ממוניה, חזרה בה התובעת מהודאתה בקיום הספק ועמדה על הרשעת הנאשמת.
השופט אבנון, תקף התנהלות זו בחריפות; “התנהלותה של המדינה… אינה שעתה היפה של המאשימה… היא סותרת את חובתה לפעול לחקר האמת, להבדיל מחתירה להרשעה בכל מחיר; נמצאת בניגוד חריף לעקרונות יסוד של צדק ויושרה“.
█ זיכוי מלא וביקורת מערכתית
בסופו של יום, הנאשמת לינה לינט אילוז, זוכתה זיכוי מלא. השופט, קבע, כי עדותו של המתלונן הייתה בלתי מהימנה, מתפתחת וניסתה להשחיר את הנאשמת ללא בסיס עובדתי. מנגד, עדותה של הנאשמת נמצאה מהימנה ועקבית.
הכרעת הדין מסתיימת באמירה נוקבת על תפקידה של התביעה כ”גורם מלווה ומנחה“, שתפקידו לוודא שהצדק נעשה ולא רק שהרשעות מושגות. השופט הבהיר, כי הכשל הוא מערכתי, שכן ההחלטה להמשיך בניהול המשפט למרות הקשיים הרבים התקבלה על ידי גורמים בכירים בתביעה המשטרתית.
█ ניתוח של המשמעויות המשפטיות של הכרעת הדין הזו בנוגע ל”חוק הסרטונים” ותלונות נגד של בני זוג
להלן ניתוח משפטי של “חוק הסרטונים” בראי הכרעת הדין בתיק (ת”פ 10848-05-25);
1. מהו “חוק הסרטונים”?
“חוק הסרטונים” הוא למעשה תיקון מס’ 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, שנכנס לתוקף בשנת 2014.
החוק, קובע, כי פרסום של צילום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ושלא ניתנה הסכמה לפרסום – מהווה הטרדה מינית שדינה עד 5 שנות מאסר.
2. יישום החוק במקרה של לינה לינט אילוז
במקרה הנדון, לינט, פנתה למשטרה בזמן אמת בטענה, כי בן זוגה לשעבר, הפיץ תמונת עירום שלה, ללא הסכמתה.
מדובר בתלונה קלאסית האמורה להיחקר תחת “חוק הסרטונים“.
החשד הראשוני; הנאשמת, טענה, כי שמעה מנערות על קיום התמונה במרשתת וכי המתלונן, אישר בפניה בעבר שצילם אותה (בהסכמה לצילום, אך לא לפרסום).
ההגנה החוקית; החוק, מבחין בין הסכמה לצילום לבין הסכמה לפרסום. לינט הדגישה בחקירתה; “יש הבדל בין לצלם לבין לפרסם“.
3. ביקורת בית המשפט על אי-אכיפת החוק
כב’ השופט גיא אבנון, מתח ביקורת חריפה על כך שהמשטרה והתביעה בחרו להתמקד בתיק תקיפה זניח וחלש נגד האישה, תוך התעלמות מוחלטת מהעבירה הפוטנציאלית החמורה של הגבר לפי חוק הסרטונים;
מחדלי חקירה; בית המשפט, קבע, כי המשטרה נמנעה מביצוע פעולות חקירה בסיסיות הנדרשות לפי חוק זה, כגון; תפיסת מכשיר הטלפון של הגבר או חיפוש במרשתת לאיתור התמונה.
סגירת התיק נגד הגבר; התיק נגד הגבר, נסגר בעילת “חוסר אשמה” מבלי שבוצעה חקירה כהלכתה, דבר שבית המשפט הגדיר כרשלנות וככשל בליווי החקירה.
4. המשמעות המשפטית והציבורית
הכרעת הדין, מדגישה, כי מערכת אכיפת החוק, אינה יכולה “לעצום עיניים” אל מול תלונות על הטרדה מינית דיגיטלית.
חובת התביעה; המאשימה מחויבת לוודא, כי כל פעולות החקירה הרלוונטיות בוצעו, במיוחד כשמדובר בעבירה המשיקה לפגיעה קשה בפרטיות ובכבוד האדם.
חקר האמת; בית המשפט, הבהיר, כי התעקשות התביעה להרשיע את האישה בתקיפה, תוך התעלמות מהקונטקסט של חוק הסרטונים (ניסיונה למנוע השמדת ראיות לעבירה נגדה), סותרת את החובה לפעול לחתירה לצדק.
לסיכום; המקרה ממחיש פער מטריד בין כוונת המחוקק ב”חוק הסרטונים” לבין יישומו בשטח על ידי המשטרה, כאשר תלונה על הפצה משפילה של תוכן אינטימי נדחקת הצידה לטובת הליכים פליליים כנגד הקורבן עצמו.
