בזמן ההמתנה לטכנאי השירות (שלא הגיע) עלה הנושא הבא. כעת, הגיע הזמן להציף את הנושא המימי הכאוב; מים מים בששון – או שלא… מאת מחלקת הייאוש של המשרד למים זורמים באחור של שבועיים.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’כאן ישראל | כאן נעים | אתר החדשות המקומיות הוותיק של כל המדינה‘ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
כשקנינו את בר המים החדש, חיינו נחלקו לשניים; לפני בר המים, כשעוד שתינו מהברז כאחרוני הפרימיטיביים, ואחרי, כשחווינו “נירוונה” על לשוננו בטמפרטורת מים של 7.3 מעלות בדיוק.
הילדים שתו פתאום מים בלי לחכות ל”שוקו” אשתי הפסיקה לקטר על ה”אבנית” ואני – אני אפילו חזרתי מהעבודה מוקדם, רק כדי ללחוץ שוב על הכפתור הכחול. אושר מימי עילאי!
ואז – כהרגלו של הגורל – בר המים שבק. אורותיו מהבהבים באדום צורם, משמיע קולות של גמל עם קוצר נשימה, ובמקום מים – פולט אוויר חמים ונאנח.
הרמתי טלפון לשירות הלקוחות. “שלום, מדבר דודו!” בישר לי קול עליז מדי ביחס לטרגדיה שעוברת על משפחתי. “תוך שלושה ימי עסקים נגיע!” “תוך שלושה ימי עסקים?!
אבל אנחנו מיובשים! הילדה שתתה קוקה קולה מהשירותים!” עבר יום. עברו שלושה ימים. עברו שישה ימים.
הילד הקטן, כבר לא שואל אם תוקנו המים – הוא פשוט לועס קרח מה”פריזר” ונאנח “אולי פעם היה טוב”.
ביום השביעי, התקשרתי שוב. “אה, אז שלחתם “קריאה“? רגע אבדוק במערכת… אופס! היא לא נקלטה! אולי שלחת דרך הפקס?” פקס??? מי שולח קריאת שירות בפקס ב־2025?!
“אם תוכל לצרף צילום תעודת זהות, צילום של הבר מים, סרטון שלו בוכה, והוכחה שאתה קיים – נוכל להתקדם”.
וכך מצאתי את עצמי, עומד מול הבר המקולקל, מצלם אותו נאנק, מצרף צילום תעודת זהות, חשבונית, דרכון, ואישור מהמועצה הדתית – רק כדי לשמוע מענה קולי;
“כל נציגינו עסוקים. זמן ההמתנה המשוער: סוף עידן הקרח הבא”. לבסוף הגיע הטכנאי – בשעה 6:42 בבוקר, בלי להודיע מראש, בזמן שאני במקלחת.
“אה… לא הייתם בבית“, אמר לי מאוחר יותר בטון מאוכזב, כאילו זה אני שהברזתי לו מדייט.
“תצטרך לקבוע תור חדש – בעוד שבועיים. בינתיים, תרתיח מים בקומקום, כמו שעשו אבותיך במצרים“.
הילדים עזבו לבית סבתא, אשתי חזרה לברז, ואני… אני שוקל לחזור לקנקן.
