האלוף שמיר, שנפטר בגיל 94, מילא גם שורה של תפקידי פיקוד ב-’הגנה’, ב”בריגדה היהודית” ובצה”ל. היה מפקדו ה-3 של חיל-האוויר, לפני כן, מפקד חיל-הים, בתקופת כהונתו הוקם מערך הנ”מ ונבנה בסיס חצור. עם סיום מלחמת העצמאות, הוצע לו תפקיד הרמטכ”ל אך הוא סירב
האלוף במיל’ שלמה (רבינוביץ’) שמיר, הלך לעולמו
האלוף במיל’ שלמה שמיר (רבינוביץ’), הלך אתמול (שלישי) לעולמו והוא בן 94. שמיר, היה אחד מ-12 אלופי המטה הכללי הראשון של צה”ל, המפקד השני של חיל הים הישראלי (1949 – 1950) והמפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי (דצמבר 1950 עד אוגוסט 1951).
דובר צה”ל, מסר אתמול, כי ראש המטה הכללי, רב-אלוף גבי אשכנזי, פורום המטה הכללי של צה”ל, מפקדי צה”ל וחייליו בסדיר ובמילואים מצדיעים לזכרו ומשתתפים בצער המשפחה.
צה”ל מצדיע לאלוף (מיל’) שלמה שמיר, על פועלו, מורשתו ותרומתו רבת השנים לביטחון מדינת ישראל.
“הטיס לא היה חלום ילדות שלי” – סיפר שמיר, בראיון מיוחד ל-ביטאון חיל האוויר; “אני הייתי איש השדה וגדלתי כלוחם רגלי. ראיתי חשיבות רבה בשירות בבריגדה כחלק מהתהליך לקראת הקמת צבא עברי… לא יכולתי אז לתאר לעצמי שיום אחד אהיה מפקד חיל-האוויר”. לראיון המיוחד עם ישגב נקדימון – בביטאון חיל האוויר – לחץ כאן.
שלמה שמיר (1915 – 19 במאי 2009)
היה אחד מ-12 אלופי המטה הכללי הראשון של צה”ל, המפקד השני של חיל הים הישראלי (1949 – 1950) והמפקד השלישי של חיל האוויר הישראלי (דצמבר 1950 עד אוגוסט 1951).
שלמה שמיר, נולד ברוסיה בשנת 1915 בשם שלמה רבינוביץ’. עלה לארץ ישראל בשנת 1925. בשנת 1929, התגייס לארגון “ההגנה” ושירת כמפקד פלוגה בפלוגות השדה (פו”ש) ובחי”ש בירושלים. בימי מאורעות תרצ”ו – תרצ”ט פיקד על פעולות גמול של ההגנה בכפרים הערביים וכמו כן, עסק בהעברת נשק ובהבאת מעפילים לארץ ישראל.
באפריל 1940, סיים קורס טיס אזרחי. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנדב שמיר לצבא הבריטי. עבר את קורס הקצינים הראשון של מגויסי היישוב בצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית.
דוד בן-גוריון, מינה אותו ל”מפקד כל החיילים היהודים בצבא בריטניה”. בשנת 1946, השתחרר בדרגת רב-סרן, ונשלח מטעם ה”הגנה” ל-ארצות הברית, להחליף את יעקב דורי, בראש המשלחת הביטחונית של “ההגנה”, לשם רכישת ציוד צבאי, מכונות לייצור נשק ושכנוע קצינים אמריקאים לבוא ולסייע לארגון “ההגנה” להפוך לצבא סדיר (ביניהם נמנה הקולונל דוד מרכוס, שנתמנה כאלוף בצה”ל).
בפברואר 1948, קרא לו בן-גוריון לחזור לארץ לשם הקמת חטיבה משוריינת שתפרוץ את הדרך לירושלים. הוא נתמנה כמפקדה הראשון של חטיבה 7, וכמפקד החטיבה פיקד על קרבות בחזית ירושלים, בקרב על לטרון וניהל את סלילת דרך בורמה.
עם מדי חיל הים: לא יכולתי אז לתאר לעצמי שיום אחד אהיה מפקד חיל-האוויר
עם סיום המלחמה הוצע לו תפקיד הרמטכ”ל, אך הוא סירב. שמיר שירת כמפקד חזית המרכז (שנקראה לאחר מכן פיקוד המרכז).
ב-16 במאי 1949, מונה לתפקיד מפקד חיל הים, החליף הן את פול שולמן והן את שמעון פרס, ממנו נטל את תפקיד מנהל שירות הים, ששולב בתפקיד מפקד החיל. בתקופתו התגבש והתעצם החיל, נקבעו מסגרות ארגוניות ותוכנן רכש של כלי שיט שבמסגרתו הגיעו פריגטות וספינות טורפדו.
ב- 14 בדצמבר 1950, הוחלף על ידי מרדכי (מוקה) לימון, ומונה ל-מפקד חיל האוויר. בתקופת כהונתו הוקם מערך הנ”מ ונבנה בסיס חצור. באוגוסט 1951, העביר את הפיקוד על החיל לחיים לסקוב, והוא פרש מצה”ל.
בשנת 1952, הקים שמיר את חברת “פוספטים בנגב”, שכורה ומייצרת פוספטים באזור הנגב ועמד בראשה במשך 11 שנה. בשנים 1963-1967 היה מנהל מינהל מקרקעי ישראל. לאחר מכן, ניהל את חברת הגז “פזגז”.
במשך עשר שנים ניהל את “קלוב התעופה”, וייצג את ישראל בפדרציה האווירונאוטית הבינלאומית ושימש סגן היושב ראש של ארגון האווירונאוטיקה העולמי. בשנת 1962 התמנה שמיר ליו”ר המועצה הלאומית לתעופה אזרחית, ובמקביל הצטרף ב-1966 כדירקטור למועצת המנהלים של התעשייה האווירית, למשך שבע שנים.
בשנת 1963, מונה למנהל מינהל מקרקעי ישראל, ושירת במשרה זו עד 1967.
בהיותו בן 55, השלים שמיר, בחינות בגרות. ב-1968, יצא שמיר ללימודים וב-1969 סיים לימודי ניהול מתקדם (A.M.P) ב-הרווארד. בשנת 1973, סיים תואר ראשון במדעי החברה, ושבע שנים אחר-כך השלים את התואר שני במדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. מתוך ויקיפדיה.
Add Comment