הפעם על התמוטטות חב’ קבלנית כמו “חפציבה”, הוצאות הורים על ספרים מתחדשים לילדיהם בבתי הספר, המצילים (כמיגזר תורן) מיואשים מהשכר, ומפקירים המתרחצים בים לגורלם, ובתי המשפט כעוגן לעשירים בלבד
לו הייתי חבר כנסת הייתי עובד גם בקיץ לתיקון – הטור של נסים גבאי
ראשית, החוק המעצבן של רישום חב’ קבלנית, כרבות אחרות – בע”מ. חוק זה מגן על בעלי החברה מהתחייבויותיהם בעת קריסה כלכלית. חוק חולני המאפשר למנהלי פרוייקטים לנהל ענייניהם ללא אחריות או צורך במתן דין וחשבון ורבים מהעבריינים בישראל מנצלים את החוק כדי להסתתר מאחוריו. לבסוף עטות סוללות עורכי דין כעיטים על נבלות המסריחות מצרות והמצב המשפטי מהווה עבורם כר דשא נרחב וירוק לגריפת ירוקים רבים.
שנית, הבנקים. אלה האמורים להוות את שטר הביטחון הכלכלי של הרוכשים התמימים חסרי העוצמה להשגיח על כל הפעילות העסקית של הקבלן, הם הראשונים לגייס עוצמתם ומעמדם כדי להגיע לביהמ”ש ע”מ לדאוג שקודם כל יישמרו זכויותיהם – אפילו ע”ח הרוכשים שנתנו בהם אמונם.
לא רק דיבורים בלתי יעילים על הורדת עמלות (כשרובן נשארו), אלא לחץ אמיתי שהדינוזאור הבנקאי ירגיש גם מחויבות להמון הנזקק לו כאוויר לנשימה.
■ הוצאות הורים על ספרים מתחדשים לילדיהם בבתי הספר
כבר שנים על גבי שנים זועקים ההורים על הגזל לאור יום שמחייב אותם לרכוש כל שנה מחדש את ספרי הלימוד לילדיהם בבתי הספר. הכול היה נראה אחרת, לו המאפיה לא הייתה נכנסת גם לתחום זה. אין דרך אחרת להבין את רוע הגזירה, כאשר כולם רואים בצבעים טבעיים כיצד הנוכלות חוגגת על חשבון זאטוטים המביטים בעיני עגל בהוריהם בתקווה להגיע לביה”ס עם כל הספרים הרשומים ברשימה שמסרה להם המורה.
מישהו בראש המאפיה מחליט כל פעם מחדש לשנות משהו ב”מהדורה החדשה”, ואת אפקט הדומינו אין מי שיעצור. לא משרד החינוך. לא הנהלות בתי הספר. לא העיריות. אפילו לא ארגוני ההורים ו/או המורים… כי למי יש כח להתמודד נגד המאפיה.
אני חייב כאן גילוי נאות; הייתי אחד הנאיביים שלחמו בתשלומי ההורים (בכלל) ואפילו הצלחתי אחרי 5 שנות פעילות אינטנסיבית להוציא ממשרד החינוך מכתב בו הם קובעים שהגבייה מההורים בישראל אינה נעשית ע”פ חוק! גם זה לא עזר להוריד את המאפיה מרצונה להמשיך לגבות… אותם תשלומים!
להיות חבר כנסת או שר, זה לא מה שהדמויות האלה משדרות היום
■ המצילים (כמיגזר תורן) מיואשים מהשכר, ומפקירים המתרחצים בים לגורלם
את ההתנהלות הממשלתית בכל נושא השכר במשק, חווים אנו כל פעם מחדש על גב מיגזר אחר המתחלף כמספר הפריירים העובדים בענפי המשק השונים. אבל לא רק את העובדים לא סופרים ממטר. ראש הממשלה בעצמו ירק בפומבי על ניצולי השואה, ורק אח”כ עשה פרצוף מבוהל (אך חסר רחמים) כאשר ראה את גודל המחאה שהתרחשה על 83 ש”ח שהציע כנדבה לאלה ששרדו מהתופת הנוראה בכל הזמנים.
את המחיר משלמים תמיד החלשים, כך זה היה, וכנראה שכך זה יישאר לנצח נצחים ו/או רק כאשר יהיו נבחרי העם כאלה שבאים לשרת ולא להיות אדונים ומלכים, מלחכי פנכה ואוכלי לחם חסד.
■ בתי המשפט כעוגן לעשירים בלבד
הקם להרגך השכם להורגו. האם זה דין תורה בלבד, או גם צדק טבעי בן זמננו? לכאורה, צדק טבעי לכל דבר, שהרי לא יעלה על הדעת שלא תתגונן ו/או תחזיר מלחמה שערה לאדם העומד לקטול את חייך. תתפלאו (או שלא) אבל אין הצדק הטבעי הזה מסתדר עם הנורמות הפוליטיות שמחוקקים לנו נבחרנו – כאילו והיו אלה לוחות הברית המודרניים. לא תמיד ניתן להוכיח בביהמ”ש, כי התוקף אכן ניסה לקפד חייך.
לפעמים הדרך היחידה להוכיח זאת היא פשוט… למות ואח”כ הכול ברור אפילו לאחרון הציניקנים ו/או עוה”ד. אבל גם אחרי מות… לא נס ליחו של הסניגור המנופח (תרתי משמע).
כמה נעים ונחמד לראות את סניגורו של הרוצח/הפושע/העבריין שזה עתה קיפח חייו של אדם תמים, עומד מול מצלמות התקשורת ומסביר, כי למרשו כלל לא הייתה יד בדבר. הקורבן הוא זה שהתחיל ו/או מרשו אינו זוכר כלל את האירוע ו/או בסוף יתברר עד כמה העלילו על מרשו דבר שלא היה לו בכלל יד ורגל במעשה.
הסיפורים המרגיזים בלשון המעטה חובקים למעשה את כל סוגי האירועים הפליליים והאזרחיים גם יחד. צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הוא שם המשחק – כאשר לכל הצדדים ברור, כי הצדיק יישאר לנצח העני והרשע ימשיך לטבול ביין ושמן מהמשובחים.
בתי המשפט מעולם לא חיפשו את האמת ואף שופט לא ניסה אפילו להתעלות על עצמו ולחפש את הצדק הטבעי. הכול מתחיל ונגמר בנורמות משפטיות הנהוגות להימרח על ספרי החוק והמשפטים וכמובן שגברדיית עורכי הדין המדושנים הם אלה שקובעים את הסגנון וכיוון הזרימה בדיונים.
אין פלא שאהדת הציבור ותמיכת העם במערכת המשפט הולכת ומידרדרת בדיוק כמו בורסה בימים של ירידות תלולות… כי להיות חבר כנסת או שר, זה לא מה שהדמויות האלה משדרות היום במשרדים שלהם.
Add Comment