המדינה ניסתה לשקם אבל הפסיקה באמצע. תושבי השכונות נשארו עם תכנונים על הנייר ומציאות קשה מול העיניים. שלושים שנה לפרויקט שיקום שכונות – כך הפכו מלים יפות למציאות מרה המתדפקת על דלתות התושבים המזדקנים שעדיין מקווים לטוב.
נתניה: פרוייקט השיקום הפך לפרוייקט סיכון שכונות
בשנת 1977, עם עלייתו של מנחם בגין והליכוד לשלטון וכחלק מן המאמץ לטפל בשכבות החלשות בישראל, החל לפעול בישראל פרויקט שיקום שכונות בשיתוף יהדות התפוצות. במהלך הפרויקט, שבשיאו בשנת 2002 הקיף 120 שכונות ברחבי הארץ, שופצו מבני מגורים, הוקמו גני שעשועים ויושמו פרויקטים חברתיים למען השכונות והקהילה.
כיום, לאחר שלושים שנות פעילות דועך הפרויקט והממשלה, לאחר שבמהלך השנים האחרונות קיצצה מתקציבו סכומים גדולים, החליטה לצמצמו באופן סופי ולהגבילו למעט יותר משלושים שכונות ברחבי הארץ – בהן שכונה אחת לעת עתה מנתניה והיא “אזורים”.
צביה כהן, נציגת שכונות הרצף ופעילה חברתית מזה עשרות שנים למען תושבי שכונות מרכז נתניה, איננה יודעת נפשה מרוב כעס, עצב ותסכול. לכתב שמואל נהון מקול השרון, תיארה את תרומתו הגדולה של פרויקט שיקום שכונות, שהפך מהבטחה גדולה לפלופ מקומי.
“מרגע שיושם הפרויקט החלו תושבים לדאוג לשכונה בהתנדבות, שוקמו גנים ציבוריים ובניינים ואף החלו להפעיל תכניות חינוכיות לשיקום התושבים עצמם שחיו בתנאים קשים וללא תמיכה מסודרת מצד הרשויות”.
התמיכה מצד הרשויות סייעה בעיקר להשאיר תושבים וותיקים וילדיהם בשכונות, במטרה למנוע בריחת כוחות צעירים והזקנת השכונות. לרוב בוצעו עבודות הרחבה של דירות ומבנים קיימים והתאמתם לאופי השכונה, כל זאת באמצעות מנגנון ייחודי המבוסס על תושבי השכונה ואשר הם אלה שיחד עם גורמי התכנון קובעים את הצרכים והמדיניות אשר צריכים להיות מושקעים בה.
כיום נותרו המועצות המקומיות והעיריות לבדן במאבק למנוע את הפיכת השכונות, שוב, למקום אליו משתדלים לא להגיע וכל זאת ללא סיוע ממשלתי, כמעט, ובאמצעים המבוססים על תקציב העירייה ותרומות מן הארץ ומחו”ל.
דוגמה בולטת לאי-יכולתה של עיריית נתניה להתמודד עם מורשת השיקום של פרויקט השכונות הוא סיפורו של השביל המצוי בסמוך לבית הספר לבנים “בר אילן”, בסמוך לרחוב עולי הגרדום ורחוב בלקינד.
השביל, אשר שימש את תושבי השכונה ואשר היה מוזנח במשך שנים רבות, שופץ לפני למעלה מעשרים שנה. בנוסף לריצופו ולהתקנת פינות הישיבה בו, הוקמה במקום גם מערכת תאורה שאמורה הייתה להעניק ביטחון לתושבים בשעות הלילה. לפני עשר שנים החלו לצוץ תקלות במערכת התאורה וחלק ניכר מפנסיה פסקו מלעבוד.
כך נותר השביל, המשרת רבים כל-כך, בחושך מוחלט; “לא יכולנו לעבור בשביל הזה בכלל בלילה ואז נאלצתי לקרוא לעירייה כדי שתתקן”, סיפר חנניה תושב השכונה המתגורר בסמוך לשביל ואשר משתמש בו מדי יום.
“העירייה לא הסכימה לטפל בו בהתחלה בגלל שהשביל כולו הוקם על-ידי פרויקט שיקום שכונות וזה לא באחריותה. ככה זה נמשך עד שהעירייה הסכימה לתקן בסופו של דבר את התאורה”. התקלות שבו וחזרו על עצמן ומאז חלפו יותר מעשר שנים וגם הריצוף לא נותר כשהיה ומרצפות החלו לבלוט.
“בשכונה הזאת גרים הרבה זקנים וזקנות שקשה להם לראות בלילה וללכת, וחלק אפילו נפלו בגלל המרצפות ובגלל שלא הייתה תאורה לפעמים – ממשיך חנניה עד שלפני חצי שנה פסקה התאורה לעבוד באופן מוחלט והעירייה שנדרשה שוב לתקן את המצב הסבירה לחנניה שהתיקון הוא ייסודי והם לא אמורים להשקיע בזה סכום כסף כזה גדול ושיש לפנות לפרויקט שיקום שכונות”.
“ככה נשארנו חצי שנה וזקנים החלו ליפול בחושך, עד שאנשים פשוט לא רצו לצאת החוצה מהפחד. למה אני משלם מיסים?” שואל חנניה.
התופעה בה רשויות מקומיות ועיריות מסרבות לטפל במבנים או בפרויקטים אשר היו בעבר תחת שיקום שכונות, ידועה ומתרחשת כמעט בכל הערים בארץ, שגם הן כמו יתר הרשויות, לא מסוגלות להתמודדות עם ההוצאות הכבדות על-מנת לשפר את המבנים שלעיתים קרובות מדי הם בני חמישים ושישים שנה.
“אם השביל נמצא בשטח ציבורי אז זה שייך לעירייה נכון? אז העירייה חייבת לטפל בזה”, מוסיף חנניה. לאחר פניות מצדו של חנניה לעירייה וההבהרה מצידם, כי לא ישקיעו סכום כה גדול בשיקום התאורה, ולאחר שתלונה בנושא הגיעה לידי פורום קול השרון באינטרנט, פנתה מערכת העיתון לעיריית נתניה במטרה לטפל במפגע שכבר גרם עד כה לעלייה במספר הנפגעים מנפילות בשכונה.
לאחר חודש ימים הסכימה עיריית נתניה לשפץ את מערכת התאורה בשביל בעלות כוללת של חצי מיליון שקלים; “השביל נמצא בחסות עיריית נתניה, ולכן אנו רואים בכך חובה לטפל במערכת החשמל למרות אופי הקמתו שלא היה קשור לעירייה” – מסר ראש אגף התפעול בעירייה דני שחר.
אחת המטרות העיקריות לשל פרויקט שיקום השכונות היא מעבר לשינוי הפיזי והחברתי, גם שינוי תדמיתי שיאפשר לתושבים גם לחוש גאווה על-כך, כי הם מתגוררים בשכונה איכותית ובאופן עקיף להעלות את מחירי הדירות ורמת ההכנסה של המתגוררים בשכונה.
אומנם שמות השכונות בעיר נתניה שונו, ולשכונת אזורים קוראים מזה שנים שכונת נאות שקד, אך גם התושבים לא מתרגשים מכך. באין אינטגרציה אמיתית והשקעה מבנית ופיסית רצינית, ממשיכה שכונת אזורים להדרדר אל תהומות לא ידועים של פשיעה מקומית ונוער משועמם. וזאת, כאמור, שכונה שהמדינה אמורה להשקיע בה תקציבים.
במחקר חדש, אותו ערכה האדריכלית ד”ר הדס שדר, יחד עם לירון עמדור, נמצא, כי קיים פער גדול בין חיבת הדיירים לסביבת המגורים לבין רצונם להמשיך לגור בה. לדבריה; “יכול להיות שלדייר יהיה טוב בשכונה, אבל כיוון שהוא יודע שהדימוי של השכונה לא טוב, הוא ישאף לא להישאר בה…”.
אחת הדוגמאות הבולטות להצלחת פרויקט שיקום שכונות היא שכונת מוסררה שבירושלים והשכונות המצויות במרכז העיר והנקראות בשם הכולל; “נחלאות”. השכונות, אשר חלקן הוקמו בסוף המאה ה-19 וחלקן התבססו על בתי ערבים שננטשו במלחמת השחרור, הפכו בשנות השישים והשבעים לשכונות מצוקה ועוני אשר הקרינו מצוקה על כל חלקי העיר. בשנות השמונים, עזבו תושבים רבים את השכונה, חלקם מבלי למכור אפילו את הדירות שברשותן אשר ערכן היה נמוך וללא ביקוש.
לאחר נטישת התושבים החלו להתנחל בבתים מכורים לסמים וגורמים עבריינים, עד אשר הוחלט בתחילת שנות התשעים לנסות ולשקם את השכונה. במאמץ משותף של פרויקט שיקום שכונות ושל התושבים, הובאו למקום אוכלוסיות צעירות – חלקן מבוססות ונערכו שיפוצים נרחבים במבנים ובשטח הציבורי, בתים הורחבו והוקמו מרכזים חברתיים.
כיום מהוות שכונות המצוקה לשעבר את גולת הכותרת של שכונות היוקרה בעיר ירושלים ונחשבות לסיפור הצלחה נדל”ני, המעניק תקווה לשכונות אחרות ברחבי הארץ.
פרויקט נוסף המבוצע בימים אלה הוא הניסיון לשקם את שכונת חיסכון ג’ בעיר לוד הידועה כשכונה וותיקה הסובלת ממוניטין של שכונת פשע קשה. במסגרת השיפוץ לא ייהרסו בנייני הרכבת הקיימים כפי שנהוג כיום, אלא יתווספו לכל בניין שלוש קומות נוספות ובהן קומת פנטהאוז, מרפסות שמש, מעליות חנייה פרטית וממ”ד – כל זאת תוך חיסכון בעלויות וניצול השטח הקיים ממילא סביב לבניין.
כמו כן, יורחבו הדירות כולן מ-70 מ”ר ל-120 מ”ר, עובדה ההופכת את השכונה כבר כיום לאטרקטיבית לזוגות צעירים המתחילים למלא אותה ולהפיח בה חיים.
“שינוי והרחבה של הדירות בניין הקופסה המצומצם שנבנה בשנות ה- 50 מ-70 מטר ל-120 מטר הם כוח מניע להחייאת השכונה, שאמנם לא הוגדרה כשכונת שיקום, אבל במידה כזו או אחרת היא כזו”, אומר אלי הירש, ממשרד א.א.הירש אדריכלים, מרצה באקדמיה לעיצוב ויצ”ו חיפה והאדריכל בפרויקט.
בשכונת סלע הנתנייתית, בינתיים, מסתפקים בתיקון מערכות התאורה. בשכונת אזורים עוד מקווים שהתאורה הציבורית תסודר והגינות הציבוריות יפרחו.
בדבר אחד בטוחים צביה כהן וחבריה: שבעוד פחות משנה, בעיצומן של הבחירות המקומיות לראשות העיר ולמועצת העיר, ינפנפו כל המועמדים בשכונות וידרשו שינוי, ואפילו יקיימו סיורים מודרכים לעיתונאים מפוהקים כדי להצביע על מחדלים.
בפועל, כל עוד ממשלת ישראל לא זקוקה לשכונות ויכולה להפיל את התיק על הרשויות, הרבה לא ייעשה וגלגלי הבירוקרטיה ימשיכו להסתובב ולטחון עד דק כל אפשרות לעתיד ורוד יותר לתושבים המזדקנים.
צילום תמיר ברגיג למקומון קול השרון.
Add Comment