חשיפה בלעדית לקול השרון: סטלה כהן, עיוורת המתגוררת בדירה בשטח של 23 מ”ר, בהוסטל מרוחק בקומה השלישית, מתחננת לדירה חלופית. אלא, שבמדינת ישראל מתעמרים בה משרדי הממשלה ופקידיה, וגם כשהתקנות קובעות שמגיע לה, תמיד תימצא ועדה חדשה שתערים קשיים נוספים
חושך בעיניים; “מנגנוני הבירוקרטיה כבר הרסו לי הבריאות”, סיפרה סטלה כהן, למקומון קול השרון, בפרץ דמעות. כל מה שסטלה, עיוורת המפרנסת את עצמה, מבקשת היא דירה קטנה שתתאים לצרכיה.
סטלה בדירתה בשטח של 23 מ”ר, בהוסטל בנתניה.
סטלה (52) עלתה לארץ מרומניה עם אביה בשנת 1987. השניים, ציונים נלהבים, שוכנו על-ידי משרד הקליטה בדיור ציבורי בנצרת עילית.
סטלה, אשר לא רצתה להיות כנטל על המדינה, חיפשה במשך חודשים עבודה על-מנת לממן אותה ואת אביה. לבסוף, לאחר חיפושים מתישים, מצאה עבודה בתחום היהלומים דווקא בנתניה.
ואולם רצונה לחיות חיים ראויים ומכובדים במדינת ישראל, בה היא מפרנסת בכבוד אותה ואת אביה, נתקל בקשיים בירוקרטים צפויים; עשרות פניות למשרדי השיכון והקליטה בבקשה להעתיק את מקום מגוריה לנתניה עלו בתוהו – עד שלבסוף נאלץ להתערב נשיא המדינה באותה עת, חיים הרצוג. לדרישתו של הנשיא נענה משרד הקליטה והעתיק את מגוריה מנצרת להוסטל בעין התכלת.
בשנת 1989, שנה לאחר המעבר לנתניה ושנתיים לאחר עלייתה לישראל, נפטר אביה של סטלה. היא נותרה ערירית ובודדה בדירת החדר הצנועה, בלשון המעטה; דירה בת 23 מ”ר בדיור הציבורי שבהוסטל. את כאבה הותירה מאחור והמשיכה בחייה.
17 שנים מתגוררת סטלה בהוסטל, בדירת החדר העלובה. למרות זאת, מעולם לא פצתה פה ולא באה בדרישות לסיוע או למעבר מהדירה. היא אף נלחמה בשם תושבי המקום מול החלטת משרד השיכון בשנת 1997 להסב את ההוסטל לבית אבות לעולים ופיזור הדיירים בהוסטל לערים מוכות עוני כדימונה, אופקים ונתיבות.
בסופו של מאבק עיקש אישר משרד השיכון את הישארותם של הנכים במבנה, כמו גם מספר מצומצם של דיירים, אשר עובדים ויש באפשרותם לשלם את דמי השכירות במקום, ביניהם; סטלה.
“סירבתי בתוקף לעבור לעיר אחרת ולהצטרף למעגל העוני בארץ. יש לי עבודה בנתניה ואין לי מה לחפש במקום אחר. החיים לימדו אותי שעל מקום עבודה יש לשמור היטב. חשבתי שזהו גם האינטרס של המדינה, שאפרנס את עצמי ולא אהיה לנטל”, הסבירה סטלה.
אלא, שבשנת 1998 התברר, כי סטלה – בעקבות גלאופה תוך עינית – צפויה לאבד את ראייתה. למרות מספר ניתוחים שעברה, תוך פחות משנה מצאה עצמה סטלה ללא יכולת ראייה וכנכה בעלת תעודת עיוור, עם אובדן כושר עבודה של 75% לצמיתות.
סטלה, שלא נואשה, הצליחה בעזרת העמותה למען העיוור למצוא עבודה במשרה חלקית בכדי לכלכל את עצמה.
למרות אהבתה הרבה לדירה, התברר, כי המבנה הקטן אינו מאפשר תנאי מחייה מינימאליים בהתאם לנכותה כעיוורת. הדירה ממוקמת בקומה השלישית ובשל גודלה המזערי מתקשה סטלה לתפקד.
סטלה, שפנתה למשרד השיכון בבקשה לעזרה במציאת דירה חלופית, נתקלה שוב בבירוקרטיה הישראלית במיטבה. בזה אחר זה נשללו בקשותיה בטענה, כי על-פי נהלי המשרד לדירה גדולה יותר ובמקום מרכזי יותר, זכאיות רק משפחות נזקקות אשר להן יותר משלושה ילדים והיא אינה עונה על קריטריון משרד השיכון.
התגובות היו זהות גם שפנתה סטלה לחברה נוספת שלה מבנים נוספים בדיור הציבורי וכן למשרדי הרווחה בעירייה בבקשה לסייע לה בדיור נגיש יותר למרכזי השירות לנכים ועיוורים בנתניה.
שכמעט ואבדו תקוותיה של סטלה לקבלת עזרה ממשרד השיכון, פנתה לבנק בבקשה לקבל משכנתא לרכישת דירה. בבנק, אומנם דיברו בנימוס, אולם נמסר לה באותו הנימוס כי למרות נכותה לא מגיעה לה משכנתא שונה מכל אזרח אחר במדינה. רק לאחר התערבות מבקר המדינה אושרה לה תוספת של 22,000 שקלים בלבד, למשכנתא – תוספת שלא תאפשר לה במצבה הנוכחי לעולם לעבור לדירה.
“כל פניותיי משנת 2000 עד עצם היום הזה נענו בשלילה ממשרד השיכון, שטען שאינני עונה לגודל המשפחה הדרוש בקריטריונים. מה אשמתי ומה חטאתי שאני חיה בגפי. תשובה דומה קיבלתי מחברת נוספת שטוענת שאין לה דירות בנתניה למרות שבאותו זמן נתנו דירה בת שלושה חדרים לזוג ללא ילדים שגרו בהוסטל…
“למה זה מגיע לי? האם נכותי היא עונש? האם חלומי לתנאי מחיה אנושיים בגדר חוצפה? האם סירובי להוות נטל על המדינה ולהמשיך לפרנס עצמי זהו אסון?”
דובר העירייה, רמי גוברניק, מסר בתגובה, למקומון קול השרון, כי; “המדיניות בנושא נקבעת על-ידי משרד השיכון ועל-ידי חברת “עמידר”, אך עם זאת העלה הממונה על השיכון בעירייה, רפי בן חמו, את הנושא הכאוב בפני ועדת ההוסטלים בה הוא חבר. בעקבות פניית העיתון, סוכם, כי הגברת תעביר את בקשתה פעם נוספת, כאשר הממונה על השיכון יצרף את המלצתו בעניין”.
את תגובת משרד השיכון לא ניתן היה להשיג עד לסגירת הגיליון.
Add Comment