oreah_rega_001.jpg
החלטוריסטים
מיכל הרשטיג, מספורט-אנטר, באיזמל חד, חד מאד, על החלטורה האקטואלית ביותר בתקופה זו של הכדורגל הישראלי – שחקנים ומאמנים הופכים להיות פרשנים. אנחנו כסובלים.
מאת: מיכל הרשטיג*
101X133_razon_avi_01.jpg
קריירה של שחקן כדורגל – ספורים הם ימיה. גיל הפרישה נמוך בהרבה מגיל היציאה לפנסיה במשק, ולרוב פושטים השחקנים מדים ונפרדים מהקהל בעיניים דומעות סביב גיל 35, כשהם עוד צעירים ופוחזים, וכוחם במותניהם.
באופן די טבעי, נוצר מסלול לשחקני כדורגל שעל פיו לאחר קריירת משחק התחנה הבאה היא באימון קבוצות. וכך, כמו כוכב קולנוע שמוצא עצמו בעמדת הבמאי, מנסים שחקני כדורגל רבים לאחר פרישתם, להמשיך במקצוע מעמדת המאמן.
חלק מצליחים יותר, הרוב מצליחים פחות. כנראה שאין מספיק משרות מאמן פנויות בשוק, או שפשוט נהייה קצת משעמם שם למטה, על כר הדשא, שכן למסלול הקריירה “שחקן כדורגל – מאמן כדורגל”, נוספה לה לפתע תחנה סופית חדשה: תחנת הפרשן.
101X133_sharf_02.jpg
התחנה הזו היא תחנה מטופחת, משוכללת ושופעת אטרקציות – שכן איך ניתן להסביר את הנהירה המאסיבית של מאמני ושחקני כדורגל לכיוונה? מוטי איווניר, אלי אוחנה, גיורא שפיגל, שלמה שרף, ניר לוין וגיא לוי – כולם קנו כרטיסים והגיעו לתחנה הרצויה. רשימה מכובדת זו (שקרוב לוודאי חסרים בה כמה שמות – ועימם הסליחה) מסמלת את דור ההיי-טק של הכדורגל: “לא עוד זיעה וריצות – הבו לנו חליפות ואולפן ממוזג!”
כל ערוץ ומשדר ספורט שמכבד את עצמו (גם אם אין לו סיבה) מחזיק בארסנל הפרשנים איזה שחקן או מאמן עבר, שעוטים על עצמם חיש קל ארשת חשיבות וששים על ההזדמנות לאמן קצת את שרירי הלשון. “נו, ומה רע בזה”, תשאלו.
“איפה פה בעצם, הבעיה?” – אז זהו. שיש בעיה. לא אחת למעשה אלא כמה בעיות, אבל מבלי להיכנס לשאלה האתית של מאמן כדורגל מכהן שיושב באולפן וצריך להעביר ביקורת על שחקנים מאמנים ושופטים שהם בסך הכל עמיתיו למקצוע, ומבלי להיכנס לשאלה של איכות ואובייקטיביות הפרשנות כאשר ידוע שלפרשן משקעים עמוקים (עמוקים מאוד) מהעבר הלא רחוק שלו שנוגעים למאמן / בעלי הקבוצה שמשחקת בזה הרגע – הבעיה המיידית נוגעת לקהל הצופים שיושב בבית. יושב וסובל.
פרשן כדורגל, צריך שיתברך בכישרונות מסויימים – שאינם כשורים לביצועיו על המגרש. פרשן כדורגל צריך להיות בעל כושר ביטוי יוצא מן הכלל שמאפשר לו להביע בשפה תקינה את שהוא חושב. פרשן כדורגל צריך שתהיה לו מודעות תקשורתית – כזו שתאפשר לו לעבור מסך וליצור כימיה עם המגיש שלצידו. פרשן כדורגל צריך שתהיה לו התובנה הטלוויזיונית שתאמר לו מתי צריך להסביר ולבאר, ומתי עדיף לשתוק.
פרשני הכדורגל בארץ – פרט לשניים אולי – חסרים כולם את רשימת הכישרונות הזו שמניתי כאן והמחסור הזה הוא שגורם לי לכאב ראש כל פעם שגיורא שפיגל, מדבר (כי הוא לא שותק) והוא שמבלבל אותי לחלוטין כשניר לוין, מנסה להתנסח (מה לעשות, הבחור לא מצליח לגמור משפט).
המחסור הזה הוא שגרם לשלמה שרף, להעיר הערה שנבעה ספק מגזענות ספק מטמטום לגבי ערן לוי – החלוץ הצעיר של מכבי חיפה, (“הבחור קצת שכונה…יש לו יותר מידי ג’ל על השיער..”!!!) – הערה שהותירה את בוני גינצבורג עם פה פעור, והמחסור הזה הוא שהשאיר את בוני גינצבורג, עם פה פעור – במקום לעשות את המעשה הנכון ולדרוש משרף התנצלות או הבהרה, בו במקום.
ערוצי הטלוויזיה בארץ עושים ללא ספק את המעשה הקל מבחינתם – לוקחים מישהו מהתחום שיודע לחבר משפט או שניים ומעניקים לו חגיגית את התואר “פרשננו”. הבעיה היא שהיכולת לחבר משפט אינה מספיקה.
לכן הפכה פרשנות הכדורגל בארץ לעילגת, משעממת, צפויה, לא מקצועית – חלטוריסטית. לא ברור למי צריך להעניק את אות הקלון במקרה זה: לערוצי הטלוויזיה או לשחקנים/מאמנים/פרשנים בעצמם. מה שבטוח הוא שיש להוקיע את התופעה, כי בסופו של דבר, המפסידים העיקריים הם: אנחנו.
atar_21.3.03_010.jpg
אגב, גם ההגעה לתחנה השנייה – עמדת המאמן – הפכה לפארסה: ראובן עטר (הגדול, אין ספק בכלל) עוד לא יצא מבית החולים בו נבדק וכבר בישרו במכבי נתניה על מינויו כעוזר מאמן. במכבי חיפה, לא יצאו פראיירים ויענק’לה שחר, הזדרז להודיע ש”אנחנו עוד נראה אותו בצוות המקצועי בקבוצה”. סליחה? מישהו בדק בכלל את כישורי האימון של הבחור? מי החליט ששחקן מוכשר, יהפוך למאמן באותו קנה מידה?
בארץ, כמו בארץ, החלטוריזם חוגג.
ויכול להיות שמקור הרעה מגיע מכיוון אחר, בכלל: כבר מזמן נקשר שמם של שחקני הכדורגל בשמותיהן של נערות זוהר ודוגמניות בלונדיניות יותר או פחות. ואם הדוגמניות יכולות לעשות מידי יום הסבת מקצוע (היום אני דוגמנית, מחר אני שחקנית, שלשום הייתי מגישה ומחר אני זמרת!) למה שנמנע את הגיוון משחקני הכדורגל שלנו? מה יש, להם לא מגיע?
אפודה מספר 1:
בשולי משחקי הליגה והמרוץ לאליפות של שלוש הגדולות, מתרחש לו מרוץ נפרד שהגיע עכשיו, כך נראה, לשלבי הסיום. התחרות על עמדת השוער הלאומי, מעולם לא הייתה קשה וצמודה יותר ועם פרסום סגל הנבחרת התברר מי נטל את ההובלה, ומי נותר בחוץ. שוער, כמו כל שחקן, נמדד בתרומתו לקבוצה. בקבוצה בינונית אפשר לצפות שגם התרומה תהייה בינונית.
בקבוצות שרצות לאליפות – התרומה צריכה להיות ענקית. כששוקלים את התרומה שנתנו לירן שטראובר ושביט אלימלך, לקבוצותיהן במהלך העונה מול תרומתו של אוואט למאבק האליפות, מגיעים למסקנה אחת, שלדעתי לא ניתן להתווכח עליה:
בעוד שטראובר ואלימלך אחראים למיקום של קבוצותיהן נמצאת מכבי חיפה במקום הראשון תודות למשחק התקפה פורה שמחפה על טעויות אוואט. לו יזכו הפועל או מכבי תל אביב באליפות המדינה – זה יהיה בזכות השוערים שלהם. אם הכתר יהיה של חיפה – זה יהיה למרות, ולא בזכות, דודו אוואט.
אוואט, מגלה יכולת שמתאימה לקבוצת אמצע טבלה. לא לקבוצה שרצה לאליפות, ובטח שלא לנבחרת. כאוהדת חיפה, אני מעודדת אותו בכל משחק. כאוהדת הנבחרת אני אעודד אותו גם במשחקים הקרובים. אבל כאוהדת כדורגל – אני מייחלת ליום בו אראה שוער אחר בין הקורות בקרית אליעזר, וגם באצטדיון הלאומי.
* הכותבת נמנית עם צוות אתר ספורט אנטר * הכתבה פורסמה בתאריך 29/03/2003 והיא מוגשת לקוראי כאן נעים באדיבות אתר “ספורט אנטר” מגזין ספורט
Add Comment