סיפור בלי בשר / יחסו של שי עגנון לבשר

על יחסו של עגנון לבשר, לצמחונות ולבעלי-חיים

הצמחונות של עגנון. כאשר למד ש”י עגנון הצעיר הלכות שחיטה, לקח אותו אביו לבית-מטבחיים, ומה שהתגלה שם לעיניו גרם לו זעזוע נפשי עמוק. במשך הזמן, בנוסף לתחושת החלחלה מהדם והרחמים על בעלי-החיים, התגבשה אצלו השקפת עולם צמחונית-תורנית, בעקבות הרב אברהם יצחק קוק, הנערץ עליו.

בדומה לגיבוריו שנודעו כצמחונים – כגון חמדת, המספר של “אורח נטה ללון”, הרופא הצמחוני קובה מילך ואחרים – אף צמחונותו של עגנון הייתה ידועה בקרב מכריו ומכתביו עמוסים בהתייחסויות לכך. בדיקת כתבי עגנון לאור השקפת העולם הצמחונית פותחת צוהר נוסף להבנת יצירתו של גדול סופרי ישראל.

הצמחוני כ”אאוטסיידר”. אחד מגיבוריו הבולטים של עגנון הוא חמדת, שכמו עגנון עצמו, אף הוא צמחוני. ב”גבעת החול” מתפקדת צמחונותו של חמדת כאנטי-ממסדית – חמדת מצטייר כדמות חריגה ויוצאת-דופן, על רקע “המציאות הבשרית” שסביבו, הכוללת תאוות גסות, זיוף וכו’.

ב”סיפור פשוט”, שרוח ההתמרדות בחברה ובערכיה הוא אחד מנושאיו העיקריים, מתגלמת הצמחונות באורח קיצוני בדמות דודו של הירשל, המתואר כמי ש”יצא מן השורה”.

בשיגעונו הזמני, מדמה הירשל (שפירוש שמו הוא “צבי”) את עצמו לתרנגול הירא מהשחיטה, ובכך הוא מזדהה עם קורבנה של החברה זוללת הבשר. הירשל מורד כנגד החברה החומרנית וערכיה, מרד הבא לידי ביטוי גם בצמחונותו:

“לפני ימים נתגלגלה לידו חוברת קטנה של צמחונים בגנות אכילת בשר ודגים ויין ומיני מותרות. כשראה הירשל את המסובים יגעים מרוב אכילה ושתייה ועדיין הם משמשים בגופם להכניס במעיהם יותר ויותר הרהר בלבו, שמא אחי אמי שנתפרנס מן העשבים נזיר היה מן הבשר, אלא שבני דורו לא ירדו לסוף דעתו וקראוהו משוגע, ושמא אמת מה שכתוב באותה חוברת, שכל הצרות באות בשביל זוללות יתירה, שאין האדם מסתפק במועט והומה ומהמה אחרי דברים רבים. אלמלא לא רדפה אמא שלי אחרי הממון לא הייתי צריך אני ליישב לפני פגרי עופות ודגים”.
(על כפות המנעול, קכח)

הצמחוני כפציפיסט – האטליז, כזירת מלחמה. ב”עד הנה” מקביל סירובו של המספר הצמחוני לאכול בשר לסירובו לקחת חלק במלחמה.

כך הוא מעמת בין בשר הגברים הנהרגים בקרב לבין בשר בעלי-החיים, שקונות הנשים באטליז:

“חצי הרחוב הומה מרוב נשים שעומדות בשורה לפני האטליז. נגדן תלויים ועומדים עגלים וחזירים וארנבות ועופות ודמם לח ואדום וחי. וכל אישה פתק של מזונות בידה ומגביהה את הפתק כנגדם להראותם שמצווים ליתן להן מבשרם, שבניהן ובעליהן נלחמים מלחמת הארץ, והם אינם משגיחים בהן, אלא ששים בדמם שמבהיק פי כמה מן הדם שנשפך בשדה הקרב, שבשדה הקרב מרופש הוא הדם ברפש ובעפר והגוף פעמים אינו ניכר מחמת ריסוק איברים, ופעמים מוטל הוא עד שמרקיב, ואילו הם ניכרים במיתתם כבחייהם ולחלוחיתם מרטיבה והולכת. ובתוך האטליז עומד לו הקצב כשר צבא בין חילותיו. באמת אין כאן אלא בעלי-חיים שנטלו את חייהם, אבל כל האוכל מבשרם מתמלא כוח וגבורה לעשות מלחמה.”
(עד הנה, ק)

כבד על המצפון. בשלב מוקדם יותר בסיפור, נותנת לו קרובת משפחתו כבד אווז, ולמראה שמחתה על שהשיגה לו כבד אווז בימי רעב, אין בלבו לגלות לה שהוא צמחוני, וכך מתואר הגיבור, שהכבד אשר בידיו מכביד על לבו:

“מהלך לו אדם וכבדו בידו, זה הכבד שבא לו שלא מרצונו, כל אוכלי הבשר ודאי היו מתקנאים בי. אבל איני מתקנא בי, שבינתיים התחיל הכבד שותת דם ומלכלך אותי.”
(עד הנה, מד)

הכבד השותת של האווז מתפקד כהמחשה לכבד השותת של המספר, שכן במקרא הכבד נתפס כמקום משכן הרגשות. אלא שכבד האווז שבסיפור אינו סמל גרידא ל”כבדו” של המספר (או “רפרנט נעדר”, במונחיה של אדמס); הכבד השותת של האווז, הנמצא בידיו בניגוד לרצונו, הוא הגורם הממשי ל”ייסורי הכבד” שלו.

בהמשך, מלכלך דם האווז את המספר ובטעות חושבים שנפצע, ולבסוף, מצליח המספר להיפטר מהכבד ונותנו לחייל רזה במיוחד – וכך עולה שוב ושוב ההקבלה בין דם בני-האדם שנשפך במלחמה לבין דם בעלי-החיים שנשפך בבתי-המטבחיים.

דמויות של בעלי-חיים ביצירותיו. אהדת עגנון לבעלי-חיים ניכרת בכתביו השונים, המאוכלסים בעלי-חיים רבים. על אף שבמקרים רבים בעלי-החיים ביצירותיו הם בעלי תכונות אנושיות ומתפקדים ככפילים לגיבורים האנושיים, בהתאם למסורת המשלים בספרות, רבים מבעלי-החיים ביצירות עגנון מצטיינים באינדיבידואליות ואינם בהכרח נחותים מהאדם.

במקרים רבים נזנחת זווית ראייתו של האדם, והעולם נמסר לנו כפי שהוא עשוי להצטייר בעיני החתולה (לסונקה ב”הכנסת כלה”), התרנגול (ב”סיפור פשוט”), הכלב (בלק ב”תמול שלשום”) או הלילית (ב”תמול שלשום”). בנאומו עם קבלת פרס נובל בשנת 1996, מפרט עגנון את ההשפעות המרכזיות שספג – כתבי הקודש, משנה, תלמוד ומדרשים, פוסקים ומשוררים, וגם – בעלי-חיים:

“כדי לא לקפח שכר כל ברייה חייב אני להזכיר בהמות חיות ועופות שלמדתי מהם. כבר אמר איוב (פרק לה פסוק יא) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. מקצת מה שלמדתי מהם כתבתי על ספרי. אבל חוששני שלא למדתי כל צרכי. הרי ששמעתי קול כלב נובח קול ציפור מצייצת, קול תרנגול קורא, איני יודע אם מודים לי על כל מה שסיפרתי עליהם או אם קוראים עלי תגר.”
(מעצמי אל עצמי, עמ’ 87)

מקור עיקרי:עגנון והצמחונות, רנה לוי (תל-אביב: רשפים, 1993)

מובא באדיבות אתר אנונימוס

■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נעים! לחצו כאן ספרו לנו ונתקן.

• Issue: *
  הפרת זכויות יוצרים תוכן לא ראוי לינקים שבורים מאמר שגוי תוכן מעליב כללי
• Your Name: *
  
• Your Email: *
  

• Details: *
  

שלח