אליפות הליגה הביאה את ולנסיה פעם ראשונה לגביע אירופה, שבו נפלה בסיבוב השלישי נגד קבוצה הונגרית.
430_story_valensia_03.jpg
– המשך הכתבה מעמוד קודם –
אם נמשיך בתאור ההסטוריה של ולנסיה (למעשה אני כאן מציירת בקוים כללים את ההסטוריה של הליגה הספרדית כולה) הרי שנות החמישים אופיינו בבואם של השחקנים הזרים הראשונים לספרד. היה זה העשור של ריאל מדריד של די סטפנו וברצלונה של קובלה. השחקן המצטיין בולנסיה של אז היה אנטוניו פוצ’אדס.
באותו הזמן התבצעו תכניות ההרחבה של האיצטדיון שנהפך מאז למסטאייה הגדולה “גרן מסטאייה” העבודות התבצעו בהצלחה, נחנך האיצטדיון של 45,000 מקומות. להצלחה הזו היו גם הבטים שליליים. סכומי כסף גדולים הוצאו על בניית האיצטדיון החדש ולא נשאר כסף לרכישות שחקנים. בכל מקרה, האיצטדיון הזה נחשב אז לאחד הטובים בספרד, ומאוחר יותר היה למגרשה של הנבחרת הספרדית במונדיאל 1982 וגם במשחקים האולימפיים בברצלונה 1992.
בשנות ה 50 הליגה הספרדית התרחבה ל 16 קבוצות. ולנסיה היתה לא יציבה, היא נצחה במסטאייה קבוצות גדולות אבל לא יכלה לנצח קבוצות כראסינג סאנטנדר או סוסיאדד. בגביע בשנת 1952 ולנסיה הביסה בחצי הגמר את ריאל מדריד אבל נכשלה בגמר נגד ברצלונה שנצחה 4-2. אותה ברצלונה גם לקחה לולנסיה את אליפות הליגה שנה לאחר מכן וגם הדיחה אותה מהגביע.
שנה לאחר מכן ולנסיה היתה שלישית בליגה לאחר מדריד וברסה, וגם זכתה בגביע, הפעם גברה על ברצלונה. לאחר מכן באה תקופת מעבר, בלי תארים וגמרים. ב 1957 קרה אסון טבע בולנסיה – שיטפון. היו נזקים במתקני המועדון, ההשגים היו צנועים, נשיא המועדון כמעט 20 שנה התפטר.
שנות השישים אופיינו בולנסיה על ידי הצלחות אירופיות. ההסטוריה של המועדון צ’ה המשיכה להיות שזורת עליות וירידות די קיצוניות. כמו הרבה קבוצות בשנות השישים, ולנסיה החלה את הדרך האירופית שלה בגביע הירידים. באותו גביע השתתפו אז רוב הקבוצות החזקות באירופה.
ולנסיה עברה קבוצות מפורסמות של אז כמו נוטינגהם פורסט, אינטר מילאן, MTK בודפסט, (שנגדה השיגה את נצחונה הגדול בכל הזמנים (3- 7 בחוץ) הניצחון המתוק בגמר היה נגד היריבה הביתית – ברצלונה, ניצחון 6-2! גם בשנה שלאחר מכן זכתה באותו גביע, הפעם בגמר נגד רומא. שנה לאחר מכן הפסידה בגמר נגד סרגוסה “חמש המופלאים”).
הפסד זה היה מכה קשה למורל של הקבוצה, לקח לה 3 שנים להתאושש ולהשתקם, ואז זכתה שוב בגביע הגנרליסימו (1967) כאשר היריב בגמר היה אתלטיק בילבאו.
עם תחילת שנות ה-70 הגיע מאמן רב תהילה: אלפרדו די סטפנו, הוא יהיה מאמן של ולנסיה ב 3 תקופות שונות. בשנתו הראשונה כמאמן, ולנסיה שוב הפסידה גמר גביע באותו איצטדיון חסר מזל עבורה – מונג’ואיק ברצלונה. ריאל מדריד היתה באחת התקופות הגרועות ביותר בהסטוריה שלה בליגה, ונסתה להציל חלק מהכבוד האבוד בגמר הגביע, והצליחה בכך על חשבון ולנסיה. ולנסיה היתה במצב די גרוע בליגה ובקושי הצליחה לשרוד.
בעונת 70-71 החלה ולנסיה רע אך לבסוף השיגה את אליפות הליגה הלפני אחרונה בתולדותיה, כמו הרבה פעמים בליגה הספרדית, בצורה דרמטית וברגע האחרון, כאשר 2 המתמודדות האחרות ברסה ואתלטיקו מדריד סיימו בתיקו את המחזור האחרון וכך בעצם העניקו את התואר לולנסיה. ברצלונה נקמה בה על כך כאשר לקחה ממנה את הגביע באותה שנה (בסנטיאגו ברנבאו…) וכך נפצה את החלומות של ה”צ’ה” על דאבל. המשחק היה מרתק והתוצאה, 4-3, תוצאה שתחזור במשך ההיסטוריה יותר מפעם אחת נגד ברסה (מישהו אמר קלאודיו?).
אליפות הליגה הביאה את ולנסיה פעם ראשונה לגביע אירופה, שבו נפלה בסיבוב השלישי נגד קבוצה הונגרית.
207X270_story_valensia_02.jpg
השנים שלאחר מכן היו עוד תקופה של “כמעט” כמו שולנסיה התרגלה כבר להכיר בהסטוריה שלה. מקום שני בליגה, פינליסטית בגביע, שהפעם זכה בו אתלטיקו מדריד.
המשך שנות השבעים לא הביא שום תואר והקבוצה עברה עונות בינוניות ואפורות, למרות שפעם ראשונה בהסטוריה שכרה את שירותיו של שחקן אפריקאי, סליף קייטה ממאלי, שכמו שרגיל היום הגיע לולנסיה מהליגה הצרפתית.
מי שכן הצליח בצורה לא רגילה והיה ה”פיצ’יצ’י” (מלך השערים) של הליגה הספרדית ב 76-77 והעונה שלאחריה היה מריו אלברטו קמפס הארגנטיני, אלוף עולם עם ארצו במונדיאל של 78.
התהילה חזרה ב 1979 – שוב גביע – וסופרקופה ב 1980. לא מעט בזכות הכריזמה והבעיטות החפשיות של קמפס. בולנסיה הדהד מטבע הלשון שטבע כתב ארגנטינאי מתלהב “אל תגיד קמפס, תגיד גול”.
אפשר להזכיר גם את השם ריקרדו אריאס. הבן אדם שיחק בולנסיה לא פחות מ16 שנה. ולנסיה עברו הרבה שחקנים ידועי שם, למשל בונהוף, אחד משחקני נבחרת גרמניה אלופת העולם ב-74.
בעונת 79-80 השיגה ולנסיה את ההישג הגדול ביותר בכל ההסטוריה שלה – זכתה בתואר אירופאי חשוב – גביע המחזיקות. אוהדי ארסנל שביניכם אולי מכירים את הגמר הזה שהיה נגד התותחנים. לאחר 120 דקות בלי שערים, הגביע נפל בחלקם של הולנסיאניסטים בבעיטות 11 מ.
שנות השמונים המוקדמות אופיינו בעיקר בחובות שצברה הקבוצה, בעיקר בגלל שיפוץ האיצטדיון לקראת המונדיאל של 82 שנערך בספרד. אחרי התהילה – הנפילה הגדולה – ולנסיה התדרדרה, גם בגלל החובות שנצברו שלא איפשרו לה להשקיע ברכש שחקנים.
בסוף קרה הגרוע מכל – ולנסיה ירדה לליגה השניה. לפני כן עוד הצליחה ולנסיה לזכות בתואר אירופי שאף קבוצה ספרדית לא זכתה בו קודם לכן – הסופרקאפ האירופי. היריב היה לא אחר מנוטינגהם פורסט, קבוצה מוכרת בודאי לרובכם.
בשנה של הסופרקופה ולנסיה סיימה במקום הרביעי, לאחר מכן באה ההתדרדרות שציינתי.
ב 82-83 בא המאמן מילאן מיליאניץ’, והשמחה היחידה לאוהדי ולנסיה היה הניצחון על ברצלונה של דיאגו מאראדונה. מיליאניץ פוטר לפני סוף העונה, ולנסיה נצלה מירידה ממש בנס, כאשר היא הצליחה לנצח במחזור האחרון את מדריד, ששיחק עבור האליפות, ולהנות מתוצאות אחרות ששחקו עבורה.
השנים הבאות היו שנות מעבר והשרדות, אבל בשנת 86 ירדה הקבוצה לליגה השניה. לא עזרה הבאתו ברגע האחרון של די סטפנו כמאמן. כך הגיע הקץ של 55 שנים בליגה העלית של ספרד שכללו 4 ליגות, 5 גביעיים, 2 גביעי הירידים, גביע אירופה למחזיקות, סופרקופה אירופי והסטוריה שזורה בשמות של שחקנים בין לאומיים ידועי שם. זו היתה התקופה הגרועה ביותר בתולדות המסטאייה.
בדומה למה שקרה מאוחר יותר לאתלטיקו מדריד, הירידה הביאה גם תוצאות חיוביות. היתה זו תקופה של טיהור ובניה מחדש של הקבוצה, באופן טוב יותר. כמו במקרה אתלטיקו, האוהדים נשארו נאמנים, ומספר ה”סוסיוס” אפילו גדל.
בניגוד לאתלטיקו, ולנסיה זכתה באליפות הליגה השניה מיד, וחזרה לליגה העלית לאחר שנה בלבד ב”גהינום”. בשנת הגיהינום התגבשה קבוצת שחקנים שהוותה את הבסיס לשנים הבאות.
להמשך הכתבה – לחצו כאן
Add Comment