במשך 7 שנים מנסה יצחק פרידמן, שלקה במחלה נדירה, לשכנע את הוועדות הרפואיות של בטל”א, כי הוא נזקק לסיוע בניידות. האזרח פרידמן, שכמו בעשרות מקרים אחרים, הבירוקרטיה והקושי לשכנע, מעלימים גם מהאדם החזק ביותר את הדבר היחיד שמחזיק אותו בחיים: התקווה
נתניה: פרידמן עדיין לא החליט מה כואב לו יותר הכאב הפיזי או היחס של הביטוח הלאומי
ביום בהיר אחד זה קרה: מאדם עובד, חי, בועט ופעיל הפך יצחק פרידמן, תושב נתניה, לנכה 100% בעל כורחו ומבלי שיכול היה למנוע זאת. מאז ועד היום, למרות שהוכר כנכה 100%, נלחם פרידמן בבירוקרטיה ובוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי במטרה שיכירו בו כנכה הנזקק לסיוע בניידות. למרות שפרידמן בקושי הולך בשל מחלתו הנדירה והוא נזקק למשככי כאבים בשל מוגבלות גפיו, בוועדות הרפואיות השונות עדיין לא השתכנעו. סיפורו של פרידמן, בעיקר תחושותיו לגבי דרך בדיקת הוועדות הרפואיות.
תחילתו של הסיפור לפני עשר שנים. פרידמן, אז בן 49, דמות מוכרת בעיר, עבד כמנהל ארכיון גדול מחוץ לעיר. באחד הימים, במהלך נסיעה שגרתית, חש לפתע, כי אינו יכול לסובב את ראשו לצד ימין. בתחילה חשב, כי שרירי צווארו “נתפסו”.
בהמשך, התופעה החמירה: מיום ליום, חש, כי מפרקיו בוגדים בו וכי הוא אינו יכול עוד להתמודד עם פעולות בסיסיות, ביניהן; כיפוף, פעולה יומיומית עבורו כמי שעסק בניהול ארכיון.
“התחושה הזו של חוסר אונים מוחלט, היא התחושה הקשה ביותר שאדם יכול לחוש” – הסביר פרידמן לכתב שמואל נהון מהמקומון קול השרון המופץ בעיר נתניה; “אתה מרגיש ברגע אחד שאתה כלום, ואז המצב ממשיך להתדרדר מבלי לעצור כמעט וזה מה שהורג אותי מדי יום כמעט. הלוואי ויכולתי לעצור את התהליך הזה…”.
לאחר סדרת בדיקות רפואיות מקיפות הוגדר פרידמן כבעל נכות של 100% של מחלה נדירה הנקראת אונקלירינג ספונדליטיס, התוקפת את עמוד השדרה הצווארי ומשם יורדת במורד הגוף ופוגעת בכל יתר המפרקים – עד אשר היא הופכת את האדם הסובל ממנה למשותק.
מצבו של פרידמן, כיום, על-פי חוות דעת של רופאים מומחים, נחשב לקשה, אך הוא עדיין מסוגל לצעוד מספר צעדים בקצב איטי ביותר. כשהוא משתמש במשככי כאבים חזקים במיוחד מתאפשר לפרידמן לצעוד מעט יותר או ולעתים רחוקות לנהוג – למרות שכבר כיום הוא מתחיל לחוש את השתלטות המחלה על חלקים נוספים בגופו.
“כבר היום, אני מתקשה לכופף את המרפקים והברכיים שלי כיפוף מלא או להיפך: לפרוש אותם לחלוטין. לכן, הקיום שלי מתבטא בניסיון לשמור על חיים פעילים עד כמה שניתן במצבי; משמע הליכה יומיומית למרחקים קצרים ביותר, קריאה מרובה ופתרון תשבצים, המסייעים לי להתגבר במעט על תחושת הדיכאון הקשה שאופפת אותי מאז גיליתי, כי חליתי במחלה שאין לה מרפא”, הסביר.
אך לא רק מול המחלה הנדירה, נאלץ פרידמן להתמודד, אלא גם מול הוועדות הרפואיות של הביטוח הלאומי, אשר לטענתו מהוות “מכשיר עינויים” של ממש לנכים הסובלים מנכויות שונות וחמורות, הנאלצים לספוג “את היחס המזלזל” מצד הרופאים היושבים בוועדות.
“כבר לפני שבע שנים, כשכבר לא יכולתי ללכת כרגיל וביקשתי לקבל סיוע בניידות, סיוע אשר יאפשר לי לחיות חיים נוחים מעט יותר ולא להיות כבול לבית. כבר אז טענו הרופאים היושבים בוועדה, למרות שהכירו את המחלה וידעו למה היא גורמת, כי לא מגיע לי כל סיוע בניידות”.
העינוי הפיזי, שכלל מתיחות בלתי רצוניות של הגפיים ומבחני כושר מבזים, היו כאין וכאפס לעומת תחושת ההשפלה שעבר, כשהיה צריך להוכיח למעשה שאינו משקר; “מתייחסים אליך באופן אוטומטי כפושע או גנב”, תיאר פרידמן את תחושותיו: “כאילו כל אחד מגיע לוועדה על מנת לגנוב מן הקופה הציבורית. הרי הרופאים ראו את חוות הדעת שלי.
מעניין אותי לדעת; אם הם היו אלה שחותמים עליהם, בתשלום כמובן, האם הם היו מאשרים אותם בכל מקרה? התשובה שלי היא: כן. אני בסך הכול רוצה לחיות את שארית חיי בכבוד הראוי לי כאדם שעבד כל חייו ושילם את חובו למדינה”.
על תחושות דומות לתחושותיו של פרידמן, יודעים לספר גם בהנהלת ארגון הנכים המרחבי. מרחיבה יו”ר הארגון, יהודית יסטרוב: “המקרה של מר פרידמן הוא אחד המקרים הקלאסיים של הסבל אותו נאלצים לעבור נכים הנזקקים לעזרה בניידות.
הבעיה בולטת יותר במקרים של אנשים בריאים שהפכו לנכים. אין הוא המקרה הראשון ולצערי גם לא האחרון, בו נתקלנו בארגון הנכים המרחבי. כשמדובר במצבים פיזיים ברורים (קטיעת רגל לדוגמא – ש.נ) הקושי בו מתמודד הנכה בוועדות הרפואיות השונות הוא קל יחסית, ואולם במקרים של מחלות נדירות, אז מתחילים הקשיים”.
את תגובת הביטוח הלאומי לא ניתן היה להשיג.
__________
צילום; מיקאל כהן, לק.ה.
Add Comment